מנחות פרק ח', משנה ו'. מכאן עוברת המשנה לנושא חדש: מקור היין לנסכים שבבית המקדש. השאלה הנדונה היא מהיכן הובאו הענבים שמהם הופק היין.
מהיכן היו מביאין את היין:
שואלת המשנה: "ומנין היו מביאין את היין?" - היכן היו הכרמים שמהם נלקח היין? ומונה המשנה את המקומות:
"כרותיים והטולים אלפא לגין" - זהו המקום הראשון במעלה, המקום האידיאלי להבאת היין.
"שנייה לה" - המקום השני בטיבו, שאף הוא לכתחילה: בית רימה, בית לבן שבהר, וכפר סיגנה שבבקעה. בית לבן - היינו הר בית לבן, וכן בית לבן אחר שבהרים; ואילו כפר סיגנה מצוי דווקא בשפלה. (בשם "בית רימה" יש גירסה אחרת בגמרא).
"כל הרצועות היו כשרות" - מעיקר הדין יכול היה היין לבוא מכל מקום, "אלא מכאן היו מביאים" - למעשה הביאוהו ממקומות אלו, שהיו האידיאליים ביותר להפקת יין.
מקומות שאין מביאין מהם לכתחילה:
ממשיכה המשנה: "אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחין ולא ממה שנזרע ביניהם". בדומה למשניות הקודמות שעסקו בשמן ובסולת, מונה המשנה שלושה סוגי כרמים שאינם ראויים לכתחילה:
"בית הזבלים" - כרמים הזקוקים לזיבול ולדישון. החשש הוא שמא לא יזובלו כראוי, ולא יפיקו את התוצאה האידיאלית. עדיף להשיג מקום שאינו נזקק לזיבול מלכתחילה.
"בית השלחין" - שדות המושקים בהשקיה מלאכותית ואינם מסתפקים במי גשמים. אף כאן אותו רעיון: הדבר עלול להשתבש, ואינו אידיאלי.
"ממה שנזרע ביניהם" - כרם שגדלים בו צמחים נוספים בסמוך לגפנים, שכן אותם צמחים גורעים מן החומרים המזינים המגיעים אל הגפנים. אין מדובר במצב של כלאי הכרם, אלא מעבר לכך: החשש הוא שלא כל החומרים המזינים שבשדה יהיו זמינים לגפנים, ולפיכך אין זה אידיאלי.
"ואם הביא" - אך אם הביא יין שבא מענבים באחד מן התרחישים הללו, כשר בדיעבד.
באופן דומה: "אין מביאין אליוסטון" - אין להביא יין מענבים שהונחו בשמש באופן מלאכותי כדי להמתיקם, "ואם הביא" - כשר. הטעם הוא שיינות אלו אינם חזקים במיוחד, ולפיכך אינם אידיאליים.
יין ישן:
"אין מביאין ישן" - דברי רבי, "וחכמים מכשירין". יין ישן הוא יין שעברו עליו יותר משנים עשר חודש. לדעת רבי אין להביאו לכתחילה, ואילו חכמים מכשירים אותו לגמרי, אף לכתחילה. אם התיישן היין יתר על המידה, כגון בשנתו השלישית והרביעית, הרי הוא ישן מדי, פחות אידיאלי ועלול להתקלקל; אך כאשר עברו עליו יותר מארבעים יום ואף בשנתו השנייה - כשר לכתחילה.
יין מתוק, מעושן ומבושל:
"אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל". אין להביא יין הבא מענבים מתוקים, מתוק אף יותר מן האליוסטון, שכן ענבים מתוקים אלו מפיקים יין מתוק שאינו טוב וחלש מדי. וכן, אף שיש המבקשים לגוון ולעשן את יינם או לבשלו כדי להקנות לו טעם, נחשב הדבר לפגם ביין. לפיכך יין הבא מענבים מתוקים, וכן יין מבושל או מעושן, אינו כשר: "ואם הביא, פסול" - פסול אף בדיעבד.
דליות ורוגליות:
"אין מביאין מן הדליות" - לכתחילה אין לקחת את היין מענבים המודלים, כדרך שגדלות הגפנים בימינו. 'דליות' עניינן סבכה: מקלות ועמודים, וביניהם חוט שעליו מטפסת הגפן, וכן כאשר פורסים אותה למעלה כמין סוכה. אין זה אידיאלי, משום שהענבים מרוחקים מן הקרקע, ולפיכך מגיעים אליהם פחות חומרי הזנה.
"אלא מן הרוגליות" - הרוגליות הן ענבים המונחים על גבי הקרקע, כמו ליד הרגליים. הרעיון הוא שכך התכוון הטבע, כביכול: אין כאן פיגומים מלאכותיים המאפשרים לגפנים לצמוח, אלא הגפנים יושבות על הקרקע וקרובות אליה, ומקבלות ממנה את חומרי ההזנה באופן אידיאלי. זהו האידיאל שקבעה המשנה.
"ומן הכרמים העבודים" - היין צריך לבוא מכרמים שעובדו. מהי עבודתם? פעמיים בשנה היו חופרים סביב בסיסה של כל גפן וגפן, כדי שהמים וחומרי ההזנה יחדרו עמוק יותר אל תוך האדמה ויזינו את הגפנים, וכך יוכלו להוציא ענבים מלאים וטעימים.
לסיכום: אף כאן, כבשאר הדינים שלמדנו, כל אלו הם דיני לכתחילה. בדיעבד, אם לא עובד השדה, או שלא הובא היין מן הרוגליות הגדלות על הקרקע, עדיין הוא כשר.