אנו לומדים את משנה ז' בפרק שמיני במסכת מנחות, האחרונה בפרק והאחרונה בסדרת המשניות העוסקות בהכנת היינות לבית המקדש. המשנה עוסקת באופן אחסונו של היין ובדרך שאיבתו מן החבית.
אחסון היין בחביות:
"לא היו כונסין אותו בחצבים גדולים אלא בחביות קטנות" - אין נותנים את היין לאחסון בכלים גדולים, אלא בחביות קטנות. הטעם לכך: בחבית גדולה עלול היין להתקלקל ולהיפגם, שכן ריקונה נמשך זמן רב. השימוש בה נעשה על פני מספר ימים, ובכל פתיחה ופתיחה נכנס אוויר נוסף אל תוך החבית, הגורם לחמצון ולקלקול. כדוגמת בקבוק יין, המיועד לשימוש ביום אחד, ואין מותירים אותו פתוח שבוע ימים.
"ואינו ממלא את החביות עד פיהן כדי שיהא ריחו נודף" - בעת מילוי החבית אין למלאה עד ראשה, אלא יש להותיר רווח בין פני היין לבין פי החבית, כדי שריח היין יוכל להתפשט. בביאור הדבר קיימות שתי גישות:
הגישה הראשונה: התכלית היא הריח הנפלא העולה מן החבית בעת פתיחתה, והרווח שבראשה מאפשר זאת.
הגישה השנייה: האלכוהול הנדיף המתאדה בראש החבית יוצר מחסום המונע מן האוויר לחדור פנימה, ובדרך זו נשמר היין טרי לאורך זמן.
"אינו מביא לא מפיה מפני הקמחין ולא משוליה מפני השמרים" - בעת הוצאת היין מן החבית אין לשאוב מחלקה העליון, מפני הקמחין. 'קמחין', מלשון קמח, כינוי לחתיכות הלבנות הצפות על פני היין. יש המפרשים שאלו שמרים הצפים מלמעלה, ויש המפרשים שהכוונה לעובש. כן אין לשאוב מן החלק התחתון ביותר של החבית, מפני השמרים: המשקע והשמרים המתים שוקעים לתחתית החבית, ואף בלשונות הלועזים נגזר הביטוי 'פסולת החברה' משיירי תחתית החבית.
"אלא מביא משלישה ומאמצעה" - הקריאה הפשוטה היא ליטול את היין מן השליש האמצעי של החבית: לא מלמעלה ולא מלמטה, אלא מן היין הזך שבאמצע, שאין בו לא מן הקמחין שבראש ולא מן השמרים שבשוליים.
"כיצד הוא בודק?"
בשעה שהיין זורם מן החבית אל הכלי, כיצד ניתן לוודא שלא החלה לצאת עמו הפסולת שבחבית? על כך אומרת המשנה: "הגזבר יושב והקנה בידו" - הגזבר, הממונה מטעם המקדש, יושב ומשגיח על היין היוצא, וקנה בידו. 'קנה' מתפרש בדרך כלל כקנה סוף, ורבים מבארים שהוא כעין מקל הליכה או מטה המורה על סמכותו.
"זרק הגיד הקיש בקנה" - כאשר מתחילים לצאת הדברים החוטיים מחבית היין אל תוך הכלי, באותו רגע ממש מכה הגזבר בקנה. בביאור מעשה זה שתי גישות:
הגישה הראשונה: הוא מכה על החבית כדי להודיע למוזג להפסיק את זרימת היין, לפי שהחל לצאת עמו החומר החוטי. ומדוע אינו מודיע בקולו? משום שאין מדברים סמוך לחביות, שכן ההבל והאוויר היוצאים מפי האדם מזיקים ליין.
הגישה השנייה: אין ההכאה סימן לאדם אחר, אלא הגזבר מכה בזרם היין עצמו ומסיטו הצדה, כדי שהיין שיש בו מן החומר החוטי לא ייכנס לכלי שבו נאסף היין.
יש גורסים "זרק הגיר" במקום "הגיד". לפי גירסה זו הכוונה לחומר לבן דמוי גיר, וכשהוא מתחיל לצאת עוצר הגזבר את הזרימה - אם בהודעה למוזג ואם בהסטת הזרם בעצמו.
שיטת רבי יוסי בר אבידה:
בסיום המשנה נאמר: "רבי יוסי בר אבידה אומר: יין שעלה בו קמחין פסול" - כל יין שעלו בו קמחין, אותם דברים לבנבנים הצפים על פניו, פסול. ראייתו משני פסוקים: "תמימים יהיו לכם ומנחתם" - שהקרבן ומנחתו יהיו תמימים; וכן "תמימים יהיו לכם ונסכיהם" - שאף הנסכים עצמם צריכים להיות תמימים. בשני המקרים הרעיון אחד: שלא יימצאו בהם דברים שאינם שייכים, כאותה פסולת לבנה הצפה על גבי חבית היין.
אם הקמחין הם שמרים, קשה להבין את הפסול, שהרי זהו דבר טבעי הנוצר בחבית; ואילו אם מדובר בעובש, הדבר מובן היטב, שכן אין רוצים עובש בתוך היין. מכל מקום, אין הלכה כרבי יוסי בר אבידה אלא כתנא קמא, ולפיו מובן שאותם שמרים לבנים הצפים למעלה הם חלק מתהליך יצירת היין, ואפשר שהם אף סימן טוב לכך שהיין מתסיס כראוי - אלא שאין לאספם אל תוך הכלי המשמש לנסכים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני אחסון היין ושאיבתו לצורך בית המקדש: כינוסו בחביות קטנות דווקא, מניעת מילוין עד פיהן, שאיבת היין מאמצע החבית ולא מפיה ולא משוליה, ותפקידו של הגזבר היושב והקנה בידו לעצור את הזרימה עם הופעת הפסולת. כן עמדנו על שיטת רבי יוסי בר אבידה הפוסל יין שעלו בו קמחין מכוח הדרישה של "תמימים יהיו לכם", ועל כך שאין הלכה כמותו.