מנחות פרק ו', משנה ו'. משנה זו עוסקת בכמות חומר הגלם - כמות התבואה - הנדרשת כדי להפיק את הקמח למנחות. המשנה מונה שלושה סוגי מנחות, ובכל אחת מהן משתנה היחס שבין התבואה הגולמית לבין הקמח היוצא ממנה.
שני גורמים קובעים את היחס:
חיטים או שעורים: בשעורים יש מוץ רב יותר, ולפיכך הן פחות יעילות - נדרש נפח גדול יותר של שעורים קצורות כדי להפיק מהן קמח.
תבואה חדשה או ישנה: ביבול החדש, בין בשעורים ובין בחיטים, יש לחות רבה יותר, ולפיכך אף הוא פחות יעיל ודורש כמות גדולה יותר. מן התבואה הישנה, לעומת זאת, מתקבל בטחינה קמח רב יותר מאותו נפח התחלתי עצמו.
מנחת העומר:
העומר קרב ביום השני של פסח, ובו מצטרפים שני החסרונות כאחד: ראשית, הוא בא מן השעורים ולא מן החיטים, והשעורים פחות יעילות; שנית, זהו יבול השעורה החדש לגמרי, ואף הוא פחות יעיל. לפיכך שנינו: "העומר היה בא עשרון משלש סאין" - עישרון אחד של קמח מופק משלוש סאין של תבואה, שהיא כמות גדולה ביותר.
שלוש סאין שוות לאיפה אחת. כזכור מסימני ההמרה: אל"ף-סמ"ך מציין את המעבר מן האיפה לסאה, והגימ"ל שבגד"ו מורה על מכפלת שלוש - שלוש סאין באיפה אחת. ולתמונה מוחשית: הסאה היא כמארז של שישה בקבוקים בני שני ליטר, והאיפה - שלושה מארזים כאלה.
נמצא שיש לפתוח באיפה שלמה של גרעיני שעורה. 'עישרון' פירושו עשירית האיפה, כלומר על כל עשר יחידות של גרעינים גולמיים מתקבלת יחידת קמח אחת. הואיל ונדרש עישרון קמח, יש להתחיל בעשרה עשרונים - איפה שלמה - כדי לייצר את הקמח הדרוש לקרבן העומר. היחס: עשר לאחד.
שתי הלחם:
שתי הלחם הם שני לחמי החיטה המונפים בשבועות. אף הם באים מן היבול החדש, וזהו חסרון אחד, אולם הם חיטים ולא שעורים. כל אחד משני הלחמים בא מעישרון קמח, ובסך הכול שני עשרונים. ושנינו: "שתי הלחם שני עשרונים משלש סאין" - שני העשרונים מופקים משלוש סאין, שהן איפה אחת. נמצא שמאיפה אחת מתקבלים שני עשרונים, והיחס אינו עשר לאחד אלא חמש לאחד, יעיל יותר.
לחם הפנים:
לחם הפנים הוא מנחת הלחם השבועית. הוא בא מן החיטים, ואף אינו מן התבואה החדשה אלא מן הישנה, ונמצאו בו שני היתרונות כאחד. הלחמים הללו גדולים ביותר: שנים עשר לחמים, וכל אחד מהם דורש שני עשרונים של קמח, כמבואר מן הפסוקים, ובסך הכול עשרים וארבעה עשרונים. ושנינו: "לחם הפנים עשרים וארבעה עשרונים מעשרים וארבע סאין" - סאה אחת לכל עישרון. והואיל והסאה היא שליש האיפה, נמצא היחס שלוש ושליש לאחד.
לסיכום: אלו הן כמויות הפתיחה הנדרשות לכתחילה - איפה שלמה למנחת העומר, איפה שלמה לשתי הלחם, ועשרים וארבע סאין (סאה לכל עישרון) ללחם הפנים. אולם בדיעבד, כל עוד נתקבלה בסופו של דבר כמות הקמח הנכונה, כשרה המנחה, בין שהתחילו בחומר גלם מרובה ובין שהתחילו במועט.