מנחות פרק ו', משנה ה'. במשנה זו נעסוק בשני עניינים: בחלקה הראשון - כיצד מפיקים את הקמח מן התבואה הגולמית, ובחלקה השני - כיצד מחלקים את המנחה ללחמים.
הפקת הסולת מן התבואה:
אומרת המשנה: "כל המנחות טעונות שלוש מאות שיפה וחמש מאות ביטה". שני פעולות עיבוד נדרשות בתבואה:
שיפה - שפשוף התבואה שלוש מאות פעמים: נוטל את ידו ומשפשף את הגרעינים על גבי משטח נקי, כדי להסיר את המוץ - אותו חומר קשה, סיבי ובלתי אכיל, המקיף את גרעין החיטה או השעורה.
ביטה - כתישה חמש מאות פעמים. אף שמשמעות המילה בדרך כלל היא בעיטה, כאן הכוונה לכתישה הנעשית בעקב היד, בחלקה התחתון והקשה של כף היד, כדי להכשיר את התבואה ולהופכה לקמח כראוי.
כיצד מתקבלים המספרים שלוש מאות וחמש מאות?
יש קצב קבוע לשיפה ולחבטה, המורכב ממחזור אחד: שיפה אחת ושתי חבטות, ולאחר מכן שתי שיפות ושלוש חבטות. סך המחזור הוא שלוש שיפות (אחת ועוד שתיים) וחמש חבטות (שתיים ועוד שלוש). כאשר חוזרים על המחזור מאה פעמים, מתקבלות שלוש מאות שיפות וחמש מאות חבטות - וזו כוונת המשנה.
על מה חלות השיפה והבעיטה - על החיטים או על הבצק?
ממשיכה המשנה: "ושפה ובעטה בחיטים" - כלומר, השפשוף והכתישה נעשים בגרגרי החיטה עצמם, ולא בלישת הבצק. ואילו "רבי יוסי אומר: אף בבצק" - אף הבצק טעון שיפה וביטה, שלוש מאות וחמש מאות פעמים בהתאמה. כך נקראת המשנה כפי שהיא לפנינו, וכך גורסים גם התוספות על בסיס ברייתא אחרת.
ואולם נחלקו בכך הראשונים:
הברטנורא: המילה "אף" אינה במקום, ולפיכך יש כאן מחלוקת בין התנא קמא לרבי יוסי במה מבין השניים נוהגים השיפה והכתישה: לדעת התנא קמא - בגרעינים, ולדעת רבי יוסי - בבצק.
הרמב"ם: לפי נוסחו, השיפה חלה גם על הגרעינים וגם על הבצק, ואילו הכתישה חלה על הבצק בלבד.
ההלכה נפסקה כרבי יוסי, וכפי שלמד הרמב"ם.
חלוקת המנחה ללחמים:
כעת עוברת המשנה לעסוק בשלב שבו מכינים את תערובת המנחה: עישרון סולת ולוג שמן, וממנו נעשה הבצק (ולעיתים אף מוסיפים מים, הכל לפי סוג המנחה). את מקבץ הבצק אין עושים ככיכר גדולה אחת, אלא מחלקים אותו לסדרה של כיכרות, חלות או רקיקים - לפי סוג המנחה. השאלה היא לכמה חלות מחלקים אותו.
מן הפסוקים עולות שתי אפשרויות:
שתים עשרה חלות - מנחת חביתין, קרבנו היומי של הכהן הגדול, הנעשית שתים עשרה חלות: מחציתן בבוקר ומחציתן בערב. וכן לחם הפנים, שתים עשרה חלות היושבות על השולחן משבוע לשבוע.
עשר חלות - לחמי התודה, המלווים את קרבן ההודיה בארבעים חלות מארבעה סוגים, עשר חלות מכל סוג. וכן קרבן הנזיר, המלווה בעשרים חלות משני סוגים, עשר חלות מכל אחד.
נמצא שהפסוקים פירטו מנחות מסוימות הנעשות עשר חלות ומנחות מסוימות הנעשות שתים עשרה. השאלה היא מה דינן של שאר המנחות שלא נתפרשו בפסוקים: אדם המתנדב להביא מנחת סולת, מרחשת, מחבת או מאפה תנור - לכמה חלות תיעשה מנחתו, עשר או שתים עשרה? בכך נחלקו התנאים במשנתנו:
רבי יהודה: "כל המנחות באות עשר עשר, חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול שהן באות שתים עשרה" - לעולם עשר חלות, ורק שתי מנחות אלו יוצאות מן הכלל, שכן בהן פירש הכתוב שתים עשרה.
רבי מאיר: כולן באות שתים עשרה חלות, "חוץ מחלות תודה והנזירות שהן באות עשר עשר" - שני קרבנות אלה בלבד מלווים בחלות המחולקות לעשר.
טעמי המחלוקת:
רבי יהודה סובר כי כאשר באים ללמוד את דין שאר המנחות, ראוי ללמוד מן הלחמים הבאים עם התודה ועם הנזיר, שכן אלו דומים במהותם לשאר המנחות ואופן עשייתן מקביל להן. מה שאין כן לחם הפנים ושתי הלחם, שהם חריגים ביותר בין המנחות: אינם עולים על גבי המזבח ואין נקמצים. ומדוע נלמד מאותן מנחות יוצאות דופן, בעוד שניתן ללמוד מן המנחות הרגילות והדומות של התודה והנזיר?
ואילו רבי מאיר סובר כי אף שיש טעם שלא ללמוד מן התודה ומן הנזיר, מפני שמנחות אלו חריגות בכך שהן קדשים קלים - הנאכלות על ידי הבעלים המביא אותן וחבריו - הרי המנחות הרגילות הן קדשי קדשים, ובהן דנים בקנה מידה אחר לגמרי. לפיכך יש ללמוד דווקא ממנחת חביתין של הכהן הגדול ומלחם הפנים, שאף הם קדשי קדשים כשאר המנחות.
לסיכום: למדנו כי כל המנחות טעונות שלוש מאות שיפה וחמש מאות ביטה, הנעשות במחזור קבוע החוזר מאה פעמים, ונחלקו הראשונים אם פעולות אלו נוהגות בגרעינים, בבצק או בשניהם - וההלכה כרבי יוסי, כהבנת הרמב"ם. עוד למדנו במחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר בחלוקת המנחה ללחמים, וההלכה כדעה הראשונה, כרבי יהודה: כל המנחות נעשות עשר חלות, ושתים עשרה החלות היחידות הן לחם הפנים ומנחת חביתין של הכהן הגדול.