מסכת מנחות, פרק ו': המשנה חותמת את הפרק, ואנו ממשיכים לדון בהכנת הסולת לעשיית המנחה. נושא המשנה שלפנינו הוא הניפוי. בדומה למשנה הקודמת, שני כללים עומדים ביסוד הדברים:
קמח שעורים גס יותר, ולפיכך זקוק לניפוי מרובה יותר מקמח חיטים.
קמח מתבואה חדשה זקוק לניפוי מרובה יותר מקמח מתבואה ישנה.
מספר הנפות בכל מנחה:
"עומר היה מנופה בשלוש עשרה נפה" - שלוש עשרה נפות נפרדות שימשו לכך, זו על גבי זו: העליונה בעלת הפתחים הגדולים ביותר, ומשם והלאה הולכים הפתחים וקטנים, עד לקבלת קמח דק ככל האפשר.
"ושתי הלחם בשתים עשרה" - שתי הלחם באות מן החיטים ולא מן השעורים, ולפיכך די להן בשתים עשרה נפות.
"ולחם הפנים באחת עשרה" - לחם הפנים בא מן החיטים, ואף מתבואה ישנה, ולפיכך די לו באחת עשרה נפות.
הגמרא מתארת כי בנפה התחתונה שבשלוש עשרה, החורים קטנים כל כך עד שאין עובר דרכם אלא אבק בלבד. נמצא שהקמח האידיאלי לשימוש הוא דווקא זה שנותר בנפה התחתונה, שכן הוא הסולת, הקמח הדק; ואילו הנופל דרך אותם חורים אינו קמח דק כלל, אלא אבק בלבד.
שיטת רבי שמעון:
"רבי שמעון אומר: לא היה לה קצבה" - רבי שמעון חולק בשני עניינים. ראשית, על הכמויות של התבואה הגולמית שנשנו במשנה הקודמת: אין קצבה, כלומר אין כמות קבועה שממנה מתחילים, אלא נוטלים את כמות הקמח הנדרשת, וכמה שיידרש.
שנית, "אלא סולת מנופה כל צרכה הוא מביא" - אף בעניין הניפוי אין מספר קבוע, אלא מנפים כפי הצורך, עד שהקמח מגיע לרמת האיכות הנקראת סולת. בין אם נדרש ניפוי אחד ובין אם נדרשים מאה, יש לעשות את הנדרש.
"שנאמר: ולקחת סולת ואפית" - מכאן שיש לוודא שהקמח מנופה כל צרכו עד שייחשב סולת, וכמה זמן שהדבר לוקח.
זוהי הדרך לקרוא את דברי רבי שמעון לפי רוב הדעות, כשני עניינים נפרדים במחלוקת. אך יש הקוראים את החלק השני באופן אחר: הפסוק "ולקחת סולת ואפית" בא ללמד שהחובה המוטלת על האדם היא לרכוש סולת בלבד. אין נפקא מינה בדרך הכנתה, אלא בתוצאה - להשיג סולת, וזהו.
לסיכום: אין הלכה כרבי שמעון, אלא כתנא קמא: יש לנפות שלוש עשרה נפות בעומר, שתים עשרה בשתי הלחם ואחת עשרה בלחם הפנים, ויש להתחיל בכמות התבואה שנשנתה במשנה הקודמת. אך בדיעבד, כל עוד יש בידו הכמות הנכונה והקמח הוא בגדר סולת, המנחה כשרה.