לפנינו משנה ו' בפרק שלישי במסכת מנחות. משנה זו מרחיקה אותנו מנושא המנחות: מאחר שבמשנה הקודמת עסקנו במרכיבים שבמנחה המעכבים זה את זה, פונה התנא כעת - במשך כמה משניות - למצוות נוספות בענייני קודשים ובכלל. משנתנו מונה חמישה עשר מקרים שבהם שני מרכיבי המצווה קשורים זה בזה, עד שבהיעדר האחד אין השני נחשב לקיום כלל: הכול או לא כלום.
חמישה עשר הדברים המעכבים זה את זה:
"שני שעירי יום הכיפורים" - ביום הכיפורים מביאים שני שעירים: האחד קרב כקרבן לה', והשני הוא שעיר המשתלח, השעיר לעזאזל הנדחה מן הצוק במדבר יהודה. אין לקיים את האחד בלא רעהו, והאחד מעכב את השני.
"שני כבשי עצרת" - בחג השבועות מביאים שני כבשים כקרבנות מיוחדים, ומניפים אותם יחד עם שתי הלחם. נדרשים שניהם, וכבש אחד בלבד אינו עדיף על כלום.
"שתי חלות" - שתי הלחם המונפות עם כבשי עצרת. נדרשות שתיהן, ואחת בלא רעותה חסרת משמעות.
"שני סדרים" - שתי מערכות לחם הפנים. על השולחן שבקודש מונחות שתים עשרה חלות לחם הפנים, הערוכות בשני סדרים של שש. אף שלכל סדר משמעות משלו, האחד בלא השני אינו כלום. וכל שכן, אומר התנא, שחלה אחת מעכבת את השאר: אין די בסדר שלם אחד, אלא נדרשות כל שתים עשרה החלות.
"שני בזיכין" - שתי כפות הלבונה המונחות על גבי לחם הפנים. נדרשים שניהם, ואחד בלבד כמוהו כלא כלום.
"הסדרים והבזיכין" - לא די בשני הסדרים, אלא נדרשים גם שני הבזיכין. לבונה בלא חלות, או חלות בלא לבונה - אין כאן קיום מצוות לחם הפנים כתיקונה.
"שני מינים שבנזיר" - הנזיר המשלים את נזירותו מביא קרבנות, ועמם שני מיני מנחות: חלות ורקיקים, עשר ככרות. חלות בלבד או רקיקים בלבד אינם מספיקים, ואין כאן קיום מצוות הלחם כלל.
"שלושה שבפרה" - שלושת המרכיבים המושלכים לאש הפרה האדומה. בהכנת מי חטאת, המים המטהרים העשויים מאפר הפרה, שורפים את הפרה האדומה על הר הזיתים, ולתוך האש מוסיפים שלושה מרכיבים: עץ ארז, אזוב (הזעתר), ושני תולעת - הצמר הצבוע אדום. בחסרון כולם או אחד מהם, אין כלום.
"ארבעה שבתודה" - ארבעת מיני הלחם המלווים את קרבן התודה. התודה היא זבח בפני עצמו, כעין שלמים, והיא מלווה בארבעים לחמים - עשרה מכל אחד מארבעת המינים, ואחד מכל מין ניתן לכהן. ארבעת המינים הם: חלות, רקיקים (הנאפים בתנור, כגון שבנזיר), סולת מורבכת, ולחם חמץ - חלות חמץ שאינן קרבות על המזבח אך נאכלות. שלושה מינים בלבד אינם מועילים. עוד נלמד על כך, בעזרת השם, בהמשך המסכת.
"ארבעה שבלולב" - ארבעת המינים הניטלים בחג הסוכות. נדרשים כל ארבעתם: בהיעדר אתרוג אין תועלת בנטילת הלולב, וכן להפך. אין הכוונה לחייב אגידה, שהרי נחלקו התנאים אם לולב צריך אגד, ולהלכה נפסק שאין צריך אגד - הנוטל את הלולב ומנענעו, ואחריו את האתרוג, ההדסים והערבות בנפרד, יצא ידי חובתו. ומה שנוהגים לאגוד ולנענע את כולם כאחד, אינו אלא מדין "זה אלי ואנוהו", לייפות את המצווה. חידוש המשנה הוא שאף בנטילות נפרדות, אם חסר אחד המינים - למשל שאין בידו אתרוג ואין באפשרותו להשיגו באותו יום - אין תועלת בנענוע שלושת האחרים, שכן שלושה כמוהם כלא כלום. אמנם להלכה, מי שאינו יודע אם ישיג את כל ארבעת המינים אינו מברך; אך אם משער שישיגם, נוטל ומנענע את שברשותו עתה, ואת השאר במשך היום, כדי לנענע את כל ארבעת המינים.
"ארבעה שבמצורע" - ארבעת המרכיבים שבתהליך טהרת המצורע. תחילת התהליך: לוקחים שתי ציפורים, האחת נשחטת ודמה מטפטף לתוך כלי חרס ובו מים חיים ממעיין. לאחר מכן טובלים באותם מים ארבעה מרכיבים: הציפור השנייה - העוף החי, ולצדה עץ ארז, אזוב ושני תולעת (החוט האדום) הקשורים יחד. בארבעתם מזים מן המים שטפטף בהם הדם על המצורע, ובחסרון אחד מהם אין הדבר פועל.
"שבע הזאות שבפרה" - כחלק מעשיית הפרה האדומה והכנת מי החטאת, מזה הכהן על הר הזיתים - ההר הסמוך ממזרח להר המוריה, שבו נמצא הר הבית - שבע הזאות דם לכיוון קודש הקודשים, שכנגדו הוא מכוון. אף שהוא רחוק מבית המקדש, עליו לכוון לצד זה, ואם לא עשה את כל שבע ההזאות - מעכב.
שלושת המקרים האחרונים - הזאות הדם:
שלושת המקרים האחרונים שלובים זה בזה, ולפיכך יבוארו כיחידה אחת: "שבע הזאות שבין הבדים" - ההזאות הנעשות בקודש הקודשים בין הבדים שעל הארון; "ושל הפרוכת" - ההזאות שעל הפרוכת או כנגדה, המסך המפריד בין הקודש לקודש הקודשים; "ושל מזבח הזהב" - ההזאות הניתנות על מזבח הזהב. כולן מעכבות זו את זו, ובחסרון הזאה אחת של דם אין כלום.
מקרים אלו נוגעים לחמש החטאות הפנימיות: חמישה זבחי חטאת שדמם קרב בפנים, בהיכל, כלומר שהדם ניתן במקומות שונים שבהיכל ולא על המזבח החיצון. לחמישה קרבנות אלו דינים מיוחדים, וניתן לחלקם לשתי קבוצות.
שניים מהם הם שתי החטאות של יום הכיפורים: השעיר הקרב לשם, ופר הכהן הגדול המובא עבור הכהנים ובני ביתם. בשני קרבנות אלו ניתנות ארבעים ושלוש הזאות דם.
סדר הדברים: דמו של כל אחד משניהם ניתן אחת למעלה ושבע למטה - שמונה פעמים - בין הבדים, בתוך קודש הקודשים לפני הארון, ובשני הקרבנות יחד שש עשרה הזאות. לאחר מכן ניתן הדם לפני הפרוכת המפרידה, שוב אחת למעלה ושבע למטה, שמונה לכל אחד ושש עשרה לשניהם - הרי שלושים ושתיים. בשלב זה מערבים את דמם של השניים, ונותנים אחת עשרה נתינות נוספות: שבע על גגו של מזבח הזהב, המזבח הפנימי שבקודש, וארבע על ארבע קרנותיו. אחת עשרה ושלושים ושתיים - ארבעים ושלוש הזאות. חידוש משנתנו הוא שכולן מעכבות זו את זו, ואם נעשו ארבעים ושתיים בלבד וחסרה אחת מהן, לא יצא ידי חובה.
שלוש החטאות הפנימיות האחרות הן:
פר העלם דבר של ציבור - קרבן המובא על ידי הציבור כאשר הסנהדרין הורו להקל באיסור כרת, ולאחר מכן חזרו בהם והתברר שטעו. אם נמשך רוב הציבור אחר הוראתם, מובא פר זה עבור כולם במקום חטאות יחיד.
פר כהן משיח - מצב דומה, אלא שכאן הכהן הגדול הורה לעצמו - ולא הסנהדרין לציבור - והקל באיסור כרת, ולבסוף התברר שטעה.
שעיר חטאת של עבודה זרה - כאשר הוראת הסנהדרין להקל באיסור כרת נגעה לעבודה זרה, מביאים שעיר, עז, במקום פר העלם דבר.
אף בשלושה אלו ישנן נתינות דם, אך מועטות הרבה יותר: אין בהן נתינות בקודש הקודשים כלל, אלא שבע כנגד הפרוכת וארבע על ארבע קרנות המזבח, אחת עשרה בסך הכול, ולא יותר - לא על גג המזבח ולא בקודש הקודשים. וכל אחת עשרה אלו, כשם שההזאות שנמנו לעיל, מעכבות זו את זו: בחסרון אחת מהן כל העבודה פסולה, ויש לעשות את הכול מחדש.
לסיכום: במשנה זו מנינו חמישה עשר דברים המעכבים זה את זה - משני שעירי יום הכיפורים ושני כבשי עצרת, דרך שתי הלחם, סדרי לחם הפנים והבזיכין, מיני הנזיר, מרכיבי הפרה האדומה, מיני התודה, ארבעת המינים ומרכיבי טהרת המצורע, ועד הזאות הדם שבפרה ושבחמש החטאות הפנימיות. בכולם עיקרון אחד: המרכיבים כרוכים זה בזה, ובחסרון אחד מהם אין השאר עולים לקיום כלל.