מנחות פרק יג, משנה ו. המשנה ממשיכה לדון בנדרים המסופקים מסיבה זו או אחרת, כדרכן של המשניות הקודמות שבפרק. מכאן ואילך אנו עוברים לנדרים הכרוכים בהבאת זבחים - קרבנות בעלי חיים. שני סוגים הם: העולה והשלמים, ומשנתנו עוסקת בעולה.
להבנת המשנה נקדים כמה יסודות:
העולה קרבה מאחד משלושה מיני בהמה - בקר, עז או כבש - ותמיד מבהמת זכר. בכל אחד מן המינים ישנה גרסה בוגרת וגרסה שאינה בוגרת:
בקר: זהו שם הקטגוריה הכללית. הזכר הבוגר, בשנתו השנייה, נקרא פר (שור), והצעיר, בשנתו הראשונה, נקרא עגל.
עז: הבוגר נקרא שעיר (תיש), והצעיר נקרא גדי.
כבש: הבוגר נקרא איל - מגיל שלושה עשר חודשים ויום - והצעיר נקרא טלה.
עולת העוף:
מלבד הבהמות, קיימת אף עולת העוף: תור, שהוא עוף בוגר, או בן יונה, שהוא יונה צעירה. בנסיבות רגילות רוב האנשים אינם נותנים דעתם על עוף כשהם מזכירים עולה, אך יש שבאמרם "עולה" עשויה להיות בדעתם אף ציפור, וכפי שיתבאר להלן במשנה.
כלל היסוד של המשנה:
ככל המשניות הקודמות שבפרק: הנודר ולא ירד לסוף כוונתו - מביא קרבן, יהיה אשר יהיה, המקיים את דבריו כפשוטם ושמסתבר שלכך התכוון. אך אם דייק בלשונו ואינו זוכר מה אמר - עליו להביא את כל האפשרויות שייתכן שאמר.
"הרי עלי עולה" - יביא כבש: האומר "הרי עלי עולה" התחייב בבהמת זכר, ויכולה היא להיות פר, עז או כבש. אומרת המשנה שרשאי הוא להביא כבש, אפילו כבש קטן שהוא הזול שבהם, שכן כל אחד מבעלי החיים הללו נחשב עולה. וכביכול, אילו נשאל: "כשאמרת שאתה מביא עולה לא פירשת איזה מין בהמה - האם התכוונת דווקא לגדי או לכבש?" - היה משיב שלא לכך התכוון. לפיכך רשאי להביא את הזול שבמצוי לפניו, ואין בכך כל בעיה.
"רבי אלעזר בן עזריה אומר: או תור, או בן יונה": לדעתו יכול הנודר להביא אף תור או בן יונה, גוזל של יונה. אין זו מחלוקת: הגמרא מסבירה שלדעת רבי אלעזר בן עזריה, במקומו האומר "עולה" עשוי להתכוון אף לעוף קטן, ואילו לדעת תנא קמא האומר "עולה" מתכוון דווקא לפר, לעז או לכבש, ואילו התכוון לעוף היה אומר "עולת העוף". נמצא שהדבר תלוי במנהג לשונו של המקום שבו נדר הנודר.
"פרשתי מן הבקר, ואין יודע מה פרשתי" - יביא פר ועגל: אמר שהוא מביא מין מסוים מן הבקר, ואינו זוכר אם אמר שור בוגר, פר, או עגל צעיר. מאחר שעליו לקיים את דבריו כלשונם, ומאחר שפירש מין מסוים ואינו יודע איזה משני הדברים אמר - עליו להביא את שניהם.
"מן הבהמה, ואין יודע מה פרשתי": אמר שהתחייב להביא עולה מן הבהמה ופירש מין מסוים, אלא שאינו זוכר איזה מין ציין. במקרה זה עליו להביא את כל שש האפשרויות: הבקר הבוגר והצעיר - הפר והעגל; העז הבוגרת והצעירה - השעיר והגדי; והכבש הבוגר והצעיר - האיל והטלה. וזוהי לשון המשנה: "יביא פר ועגל, איל, גדי וטלה".
למניין הפריטים שבמשנה יש להעיר: לפנינו נמנו חמישה מינים בלבד, ומסיבה שאינה ברורה חסר השעיר, התיש הבוגר. קרוב לוודאי שאין זו אלא טעות בנוסח שלפנינו, ואכן בנוסח המשנה שבתלמוד הבבלי מופיע גם הוא. למעשה מדובר בכל ששת המינים.
"פרשתי, ואיני יודע מה פרשתי": יודע הוא שפירש מין מסוים להביאו כעולה, אך אינו זוכר איזה מין אמר, וייתכן שאף התכוון לעוף. לפיכך "מביא תור ובן יונה" - תור, שהוא העוף הבוגר, ובן יונה, שהוא הגוזל הצעיר, נוסף על שאר המינים.
ראוי להעיר: אם יודע הנודר בוודאות שמין מסוים לא נכלל בדבריו - כגון שברור לו שלא אמר שור, לפי שאין ידו משגת, או שברור לו שלא אמר יונה - אין הוא חייב להביאו. כל חיובו אינו אלא להביא את האפשרויות המבטיחות את קיום נדרו.
ההלכה למעשה:
משנה זו נשנתה כשיטת רבי, הסובר שכאשר פירש מין מסוים ונסתפק בו, יש נפקא מינה בין בוגר לצעיר, ולפיכך עליו להביא אחד מכל אחד, כדברי המשנה כאן. אולם ההלכה כחכמים, שהצעירים כלולים בבוגרים: מי שאינו יודע אם אמר שור או עגל - השור עולה לו לשתי האפשרויות, שכן הצעיר כלול בבוגר.
לפיכך, אף שמשנתנו קבעה שהמפרש מין בהמה ואינו זוכר איזה מין אמר חייב בשש אפשרויות, להלכה מביא שלוש בלבד: בהמת בקר בוגרת אחת, עז בוגרת אחת וכבש בוגר אחד, ובכך יצא ידי חובתו. ואם ייתכן שהזכיר את העופות, עליו להביא אף תור ובן יונה, שכן אלו שני מינים שונים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני הנודר עולה בלשון מסופקת. הקדמנו את מיני העולה - בקר, עז וכבש, כל אחד בגרסה בוגרת וצעירה, ואף עולת העוף בתור ובן יונה. הנודר סתם "הרי עלי עולה" מביא את הזול שבמינים, ולדעת רבי אלעזר בן עזריה אף תור או בן יונה, הכול לפי מנהג המקום. פירש בלשונו ואינו זוכר מה פירש - מביא את כל האפשרויות שבספקו, ולהלכה, מאחר שהצעיר כלול בבוגר, די לו בבוגר שבכל מין.