משנה חמישית בפרק שלושה עשר במסכת מנחות ממשיכה לעסוק בנדרים סתומים - התחייבויות שאין ברור מה כלול בהן, וכיצד יש לקיימן. תחילה בנדר של יין, ולאחריו בנדר של שמן.
"הרי עלי יין":
אדם המקבל על עצמו להביא יין כקרבן העומד בפני עצמו, מבלי לצרפו לזבח או למנחה אחרת. אפשרות זו נלמדה כבר בסוף הפרק השנים עשר מן הפסוק "כל האזרח יעשה ככה את אלה", פסוק מיותר לכאורה, הבא ללמד שניתן לחקות את מנחת הנסכים ולהביאה בפני עצמה, ללא הזבח - העולה או השלמים - שאותו היא אמורה ללוות. דין זה נאמר לא רק במנחה עצמה, אלא אף ביין.
כמות היין המלווה את העולה ואת השלמים תלויה במין הבהמה. הבהמה הקטנה שבהן - הכבש והעז - נסכיה רביעית ההין, שהם שלושה לוגין. לפיכך אומרת המשנה: "לא יפחות משלושה לוגין" - שכן זהו הקרבן הקטן ביותר שיכול לעמוד בפני עצמו בהבאת יין.
"הרי עלי שמן":
המתחייב להביא שמן כקרבן נפרד העומד בפני עצמו. בסוף הפרק הקודם נחלקו רבי עקיבא ורבי טרפון אם ניתן לעשות זאת כלל, ומן המשנה שלפנינו, הנשנית כדעת רבי טרפון, עולה שההלכה כמותו - שאכן ניתן. אלא שיש לברר מהו השיעור, והדבר תלוי בפסוק שממנו נלמד הדין:
מן הפסוק "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'" - זהו מקורו של רבי טרפון, שהמילה "קרבן" מיותרת בו, ובאה ללמד שניתן להביא קרבן שאינו מן המאכל אלא מן השמן בלבד. לפי זה מביאו במקום המנחה, אך רק את מרכיב השמן שבה, ולפיכך שיעורו ככמות השמן שבמנחה הקטנה ביותר - לוג אחד, שהוא השיעור הרגיל ברוב המנחות.
מן הפסוק "כל האזרח יעשה ככה את אלה" - פסוק החיקוי, הפועל אף כאן. ואם מחקים את מנחת הנסכים, הרי שאף שברוב המנחות יש לוג אחד של שמן, במנחות הנסכים יש יותר מכך: הקטנה שבהן, של העז או הכבש, נעשית בבלילת סולת עם רביעית ההין של שמן זית (נוסף על רביעית ההין של יין לנסך). לפי זה שיעור קרבן השמן העומד בפני עצמו הוא שלושה לוגין.
ומכאן המחלוקת שבמשנה: תנא קמא אומר "לא יפחות מלוג", מכוח הפסוק "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'"; ורבי חולק ואומר שלושה לוגין, בסמכו על פסוק החיקוי "ככה יעשה". ההלכה כתנא קמא ולא כרבי יהודה הנשיא, ולפיכך אף לוג אחד בלבד כשר.
פירש ואינו זוכר - "יביא כיום המרובה":
מי שאומר: "התחייבותי להביא יין (או שמן) הייתה על כמות מסוימת שהייתה בדעתי, ולא על שלושה לוגין בלבד, אלא שאיני זוכר מה הייתה" - אומרת המשנה: "יביא כיום המרובה", כשיעור היין שהובא ביום המרובה שבשנה.
ומהו אותו יום? כפי שנתבאר בסוף פרק י"ב, זהו היום הראשון של סוכות שחל בשבת, היום העמוס ביותר בשנה מבחינת קרבנות חובה, ובו:
שלושה עשר פרים לעולות.
שני אילים.
שמונה עשר כבשים: ארבעה עשר כבשי המוסף שבכל יום מימי סוכות, שני התמידים, ושני כבשי מוסף השבת.
כמות הסולת של אותו יום כבר חושבה במשניות הקודמות ועלתה לשישים ואחד עשרונים. כאן אנו מתמקדים בכמות היין והשמן: חצי ההין - שישה לוגין - לפר; שליש ההין - ארבעה לוגין - לאיל; ורביעית ההין - שלושה לוגין - לכבש. וזה החשבון:
שלושה עשר פרים, שישה לוגין לכל אחד - שבעים ושמונה לוגין.
שני אילים, ארבעה לוגין לכל אחד - שמונה לוגין, ובסך הכול שמונים ושישה.
שמונה עשר כבשים, שלושה לוגין לכל אחד - חמישים וארבעה לוגין.
העולה מן החשבון: מאה וארבעים לוג של יין הבאים כנסכים באותו יום. לפיכך, האומר "הרי עלי יין" ואינו זוכר את שיעורו, מביא מאה וארבעים לוג של יין - וכן הדין בשמן - ובכך יוצא ידי חובת נדרו; שכן לעולם אין אנו מניחים שהתכוון להתחייב ביותר מכך.