מנחות, פרק ו' משנה ד'. המשנה עוברת לעסוק בפתיתה - שבירת ככרות הלחם לחתיכות, הנעשית קודם יציקת שארית השמן וקודם נטילת הקומץ.
אילו מנחות טעונות פתיתה:
המשפט הפותח של המשנה בא לברר אילו מנחות חייבות בפתיתה: "כל המנחות הנעשות בכלי - טעונות פתיתה", כלומר כל המנחות הנעשות בכלי חרס טעונות שבירה לחתיכות קודם הקמיצה.
לשון זו מטעה במקצת, שכן אין כוונתה כפי שהתכוונה במשנה הקודמת. הכוונה היא שישנן מנחות הנעשות בתנור, שאינו נחשב לכלי חרס לדעת תנא זה, ואלו פטורות מפתיתה - דהיינו לחם הפנים (שנים עשר לחמי הפנים) ושתי הלחם המובאים בשבועות. אך כל שאר המנחות טעונות פתיתה.
אופן הפתיתה:
הפסוק אומר "פתות אותה פתים" - תפורר אותה לחתיכות. ההבנה בכתוב היא ש"פתות" מתייחס לשבירה אחת, ו"פתים" לשבירה שנייה: נוטלים את הככר ומקפלים אותה לשניים, וחוזרים ומקפלים אותה לארבעה. אם היא שבירה, ממילא היא נשברת לחתיכות ולפירורים; אך אם היא כעין פנקייק העשוי מבלילה, כדוגמת מנחת מרחשת, עלולה היא להתקפל בלא להיקרע לאורך התפרים, ואז נוצרת בעיה טכנית של אי היותה שבורה, ויש לשוברה יותר.
לשון המשנה:
"מנחת ישראל - כופל אחד לשניים ושניים לארבעה, ומבדיל" - במנחה שהביא ישראל (בניגוד לכהן) מקפלים את הככר לשניים, ואת השניים לארבעה, ואם לא נשברה לאורך התפרים קורעים אותה בפועל, כדי שיהיו חתיכות קטנות יותר.
"מנחת כהנים - כופל אחד לשניים ושניים לארבעה, ולא מבדיל" - אף כאן יש לעשות פתיתה, ומפרידים אותה פעמיים בקיפול, אך אין צורך לשוברה בפועל אם לא נשברה מאליה. עצם הפתיתה היא חלק הקיפול ולא חלק הקריעה, ומאחר שמנחת כהן נשרפת כולה ואין נוטלים ממנה קומץ, אין צורך להבדילה בפועל.
מנחת כהן משיח - "לא היה מקפלה" - החביתין שמביא הכהן הגדול בכל יום אינם טעונים קיפול כלל. אף הם שנים עשר לחמים, חציים בבוקר וחציים בערב, ואין קמיצה באלו ואף לא באלו.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון אומר: "מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה, מפני שאין בהן קמיצה, וכל שאין בה קמיצה אין בה פתיתה". כלומר, אין עושים פתיתה כלל במנחת כהן ובחביתי כהן גדול, לפי שאין נוטלים מהן קומץ, והפתיתה והקמיצה כרוכות זו בזו.
יסוד הדברים בשיטת רבי שמעון הדורש טעמא דקרא: לדעתו הפתיתה נעשית מטעם מסוים - כדי לקבל את החתיכות לצורך הקמיצה. חכמים חולקים עליו ואינם מייחסים טעמים לפסוקים: הכתוב אמר לשבור, ולפיכך שוברים בין שהדבר לצורך קמיצה ובין שאינו לצורך קמיצה. וההלכה כדברי חכמים בזה, שאף מנחת כהן מקפלים.
"וכולן כזית":
ממשיכה המשנה: "וכולן כזית", וישנן שתי דרכים להבין למה מכוונים הדברים:
זהו דבר נוסף מדברי רבי שמעון: ראשית, במקום שאין נוטלים קומץ אין צורך בפתיתה כלל; ושנית, במקום שיש חיוב פתיתה, אין די בחלוקה לרבעים, אלא יש לפורר לחתיכות בגודל כזית.
"וכולן כזית" הם דברי התנא קמא, הם חכמים, האומרים שבשעת הקיפול יש לקפל עד לגודל של כזית.
הברטנורא לומד כדרכו של הרמב"ם בפירוש המשניות, שזוהי אמירה כללית המוסבת על התנא קמא, אלא שתמונת הפתיתה עצמה שונה לדעתו: תחילה שוברים את חתיכות המנחה לגודל כזית, ואחר כך נוטלים את הכזיתים הללו ומחלקים אותם לרבעים. נמצא שהפתיתה מתרחשת לאחר שהחתיכה כבר בגודל כזית, ולא לפני כן.
ראוי לציין כי אף שהרמב"ם אומר זאת בפירוש המשניות, אין הוא אומר כן במשנה תורה. במשנה תורה פוסק הוא להלכה שמחלקים לרבעים בלא היסוד של כזית, ודי בכך שיהיו קטנות כדי הכשר נטילת קומץ מהן, ואין צורך לפרקן לחתיכות זעירות עד כדי כזית. וכן הדין להלכה ולהוראה: לחלק לרבעים בלבד.
אם עומדים להביא ממנה קומץ, יש להבדיל בפועל וליטול ממנה את הקומץ. ואם הבא בידו של הכהן מרובה, מפני שנטל חתיכת לחם גדולה, מגרד הוא את העודף באגודלו ובזרתו, עד שיישאר בידו בדיוק כמלוא שלוש האצבעות האמצעיות - ולדעת הרמב"ם ארבע אצבעות - וזהו הקומץ.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה, ולמעט הנאפות בתנור - לחם הפנים ושתי הלחם. עמדנו על אופן הפתיתה הנלמד מ"פתות אותה פתים": קיפול לשניים ולארבעה, ועל ההבדל שבין מנחת ישראל שמבדילים בה בפועל, מנחת כהנים שאין מבדילים בה, ומנחת כהן משיח שאינה נקפלת. כן למדנו את מחלוקת רבי שמעון וחכמים בטעמא דקרא - שההלכה בה כחכמים - ואת שתי הדרכים בהבנת "וכולן כזית", ולהלכה די בחלוקה לרבעים.