מנחות פרק תשיעי, משנה ד'. במשנה הקודמת עסקנו בשיעורי הנוזלים הנכנסים לנסכים, המלווים את העולות ואת השלמים. המילה 'נסכים' עשויה להתייחס ליין המלווה את הקרבנות הללו, או לשילוב של השמן והסולת - היא מנחת הנסכים הבאה עמם. עוד למדנו כי נפח הנסכים אינו תלוי בסוג הקרבן אלא בסוג הבהמה: בין אם זו עולה ובין אם אלו שלמים, הקובע הוא אם מדובר בפר, באיל, בעז או בכבש.
שיעורי הנסכים ויחסי הסמיכות:
הפר: התורה דורשת חצי ההין - וההין הוא שנים עשר לוגים, נמצא שישה לוג שמן ושישה לוג יין. הסולת הבאה עמו היא שלושה עשרונים, ונמצא היחס שני לוגין שמן לכל עשרון סולת.
האיל: שליש ההין - ארבעה לוג שמן וארבעה לוג יין, ועמם שני עשרונים סולת. גם כאן היחס הוא ארבעה לשניים, כלומר שני לוגין לעשרון. נמצא שסמיכותה של מנחת הנסכים של הפר ושל האיל זהה לחלוטין.
הכבש והשעיר: עשרון אחד עם רביע ההין, שהם שלושה לוגים שמן - המנחה השמנה מכולן.
לשם השוואה: שאר המנחות באות בלוג שמן אחד לכל עשרון. נמצא שבפר ובאיל הסמיכות כפולה, ובכבש ובשעיר גדולה עוד יותר.
שתי דרכים בהבנת המשנה:
משנתנו עוסקת במה שקורה כאשר נסכים מתערבים זה בזה, ומורכבותה נובעת משתי דרכי לימוד. לפי הברטנורא מדובר במנחת נסכים - תערובת הסולת והשמן - שהתערבה בחברתה. ואילו הגמרא מסיקה בסופו של דבר שהמשנה עוסקת דווקא ביין. שוב, המונח 'נסכים' יכול להתייחס ליין או לתערובת הסולת והשמן, והברטנורא לומד שלא כמסקנת הגמרא. נמצא שהמשנה נדרשת בשני אופנים, ונבארה בשניהם.
הבחנה בין 'בלילה' לבין 'עירוב':
קושי נוסף בהבנת המשנה הוא הדמיון שבין שני מושגים שונים לחלוטין. 'בלילה' עניינה חיבור הסולת והשמן זה בזה ליצירת המנחה כתקנה, ואילו 'עירוב' או 'נתערבו' עניינם חיבור שתי מנחות נפרדות זו בזו. יש להקפיד על ההבחנה: בלילה - ערבוב הסולת והשמן של מנחה אחת; התערבות - התמזגותן של שתי מנחות שלא היו אמורות להתחבר.
שיטת הברטנורא:
לדעת הברטנורא, מותר לכתחילה לערב מנחות נסכים של סולת ושמן כל עוד סמיכות המתכונים זהה. לפיכך שני פרים, או פר ואיל, או שני אילים - ניתן לערבם, שהרי מרקם המוצר הסופי אחד הוא. הבעיה מתעוררת בעירוב שתי מנחות שמתכוניהן שונים וסמיכותן שונה: אם עדיין לא נעשתה בהן בלילה, וכעת התערבו, שוב לא יהיה לתערובת המרקם הנכון - יהיה בה שמן מועט מדי או מרובה מדי, ולפיכך תיפסל. אך אם כבר נבללה כל אחת מהן כדינה, אין בכך פסול.
וכך תיקרא המשנה לשיטתו: "מערבין נסכי אילים בנסכי פרים" - מותר לכתחילה לערב את תערובות הסולת והשמן המלוות עולה או שלמים של איל ושל פר, שכן סמיכותן ומתכונתן שוות. "ונסכי כבשים בנסכי כבשים" - וכן שני כבשים נפרדים, שכל אחד בא בעולה או בשלמים ולכל אחד מנחת נסכים משלו: מכיוון שסמיכותן אחת, מותר לערבן לכתחילה. הלשון "מערבין" נאמרה בזמן הווה, ומשמעה היתר לכתחילה.
"של יחיד בשל ציבור" - אף אם מנחת נסכים אחת באה בקרבן יחיד וחברתה בקרבן ציבור. "של יום בשל אמש" - וכן אם באו הזבחים בשני ימים נפרדים.
יש להבהיר: מנחה שנשארה ללילה ולא הוקרבה נפסלת בלינה, ואין הכוונה כאן למנחה של אתמול שלא קרבה עד היום. הכוונה היא שאדם המביא בהמה החייבת בנסכים, עולה או שלמים, רשאי להביא את הזבח היום ואת הנסכים המתלווים אליו לאחר עשרה ימים - כלומר בשני שלבים נפרדים. המקרה שבו עוסקת המשנה הוא אפוא אדם שהביא אתמול עולה ולא היו בידו הנסכים, והיום הוא מביא שלמים ומביא עמם שני נסכים: אחד לשלמים של היום ואחד לעולה של אמש. שתי תערובות הסולת והשמן הללו מותרות בעירוב אף לכתחילה.
"אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פר ואילים" - אין לערב סולת ושמן של שני מתכונים שונים ושתי דרגות סמיכות שונות, כל עוד לא נבללו, שכן היחסים ישתבשו והתערובת לא תעלה כדין.
"ואם בלל אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן" - אם בלל את מנחת הנסכים של הפר ביחס של שניים לאחד בכלי אחד, ואת זו של הכבש ביחס של שלושה לאחד בכלי שני, וכל אחת מהן בלולה כתקנה, ולאחר מכן התערבו שני הכלים - "כשרים". אף זה מותר, שכן משנעשתה הבלילה כדינה שוב אין חשש.
"ואם עד שלא בלל" - אך אם עדיין לא נבללו הסולת והשמן באחד הנסכים או בשניהם, וכעת התערבו, הרי זה "פסול", משום שבאותה מנחה שלא נבללה יימצא שמן מרובה מדי או מועט מדי.
מסקנת הגמרא:
הגמרא מקשה על לשון המשנה: "מערבין" משמעו היתר לכתחילה, ואילו למסקנה אין אדם רשאי לכתחילה למזג שתי מנחות נסכים נפרדות, שכן כל אחת צריכה להיקרב בפני עצמה מגזירת הכתוב. לפיכך מסיקה הגמרא שמשנתנו אינה עוסקת בעירוב הסולת והשמן, אלא ביין המלווה את הקרבנות.
ולכאורה, מה מקום לדון בכך? היין המלווה פר או עז או כבש אחד הוא לגמרי, ואין ביניהם כל הבדל. המנחה נקרבת על אש המזבח, ואילו היין נשפך אל הספל שבקרן דרומית מערבית שבראש המזבח. ואם כן, מה בכך שיתערבו?
אלא שגזרו חכמים: עירוב יינם של שני נסכים עלול להביא אדם לחשוב שמותר לערב אף את מנחות הנסכים, את תערובות הסולת והשמן, שאותן אין לערב לכתחילה. משום כך נאסר גם עירוב היין. ומכאן, במקרה שבו אין עוד מקום לגזירה - שהרי כבר התערבו תערובות הסולת והשמן ומאוחר מדי לחשוש - מותר לערב אף את היין.
קריאת המשנה לפי מסקנת הגמרא:
"מערבין נסכי אילים בנסכי פרים ונסכי כבשים בנסכי כבשים" - מותר לערב לכתחילה את היין המלווה איל עם היין המלווה פר, ואת יינו של כבש אחד עם יינו של כבש אחר. הדברים אמורים במצב שבו כבר נתערבו בדיעבד מנחות נסכיהם: אמנם לא היה ראוי לעשות כן, אך משהתערבו הסולת והשמן ומתכונתם אחת - התערובת כשרה בדיעבד, ושוב אין טעם לאסור את עירוב היין.
"אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים" - אין לערב את היין המלווה כבש עם היין המלווה פר או איל. מדובר במצב שבו אף אם התערבו המנחות שבאו עם שני הקרבנות, מכיוון שמתכוניהן וסמיכויותיהן שונים התערובת פסולה בדיעבד ויהיה צורך להביא מנחת נסכים חדשה. לפיכך אין מתירים לו לערב לכתחילה גם את יינם, אלא ישמור את היין בנפרד או יביא יין חדש אם כבר עירבו. וזוהי גזירת חכמים.
"ואם בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן" - אם כבר היו בידו הסולת והשמן של שני המתכונים השונים, כלי אחד לכבש וכלי שני לפר, ונבללו כל אחד בפני עצמו כך שסמיכותם נכונה, "ונתערבו" - ולאחר מכן התמזגו שתי המנחות הבלולות לכלי אחד, הרי זה כשר בדיעבד שהרי סמיכותן הייתה כראוי. ומשום כך "כשרים" - מותר כעת לערב לכתחילה גם את היין, שכן שוב אין מקום לגזירה.
"ואם עד שלא בלל" - אך אם לא נבללו הסולת והשמן בשני הכלים הנפרדים בטרם התערבו זה בזה, הרי זה "פסול". במקרה זה אין רשאי לערב אף את שני היינות, אלא עליו לשמור את היין בנפרד או להביא יין חדש, כשם שיצטרך להביא תערובות חדשות של סולת ושמן, מפני שהתערבו ביחסים שאינם נכונים.
אכן, הדברים אינם פשוטים כלל. אך משעברנו את החלק הקשה, נוכל לפנות להמשך. מי שהבין - מה טוב, ומי שלא - תמיד יש פעם הבאה.
הכבש הבא עם קרבן העומר:
חלקה האחרון של המשנה מציג נקודה חדשה, ועניינו בכבש הבא עם קרבן העומר ביום השני של פסח. כבר דיברנו על מנחת העומר עצמה, אך עמה בא גם כבש לעולה, והתורה מציינת שכמות הסולת שבמנחת נסכיו כפולה מזו של מנחה רגילה. אף על פי שרכיב הסולת מוכפל, כלומר שני עשרונים במקום עשרון אחד, רכיב הנוזל - השמן וכן היין - אינו מוכפל. נמצא שיש כאן שני עשרונים סולת ולוג שמן אחד בלבד, והרי זו מנחה יבשה במיוחד, היבשה שבכל המנחות, מלבד אותן מנחות שאין בהן שמן כלל.