מנחות פרק שביעי, משנה ה'. עניינה של משנה זו סובב סביב דיני מעשר שני, ולפיכך נקדים תזכורת קצרה בעניינו.
מהו מעשר שני:
במחזור השמיטה בן שבע השנים, המחזור החקלאי, ישנן ארבע שנים - הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית - שבהן מפריש החקלאי, לאחר שנתן תרומה גדולה ומעשר ראשון, עשירית מן הנותר. פירות אלו עליו להעלות לירושלים ולאוכלם בתוך חומותיה. ואם הטרחה בהעלאת המצרכים הפיזיים עצמם גדולה מדי, רשאי הוא להעביר את קדושת אוכל מעשר שני על מטבעות, לעלות עם המטבעות לירושלים ולהוציאן שם על מצרכים לאכילה.
ואולי השימוש האידיאלי בכספי מעשר שני הוא רכישת קרבנות שלמים, המוקרבים בבית המקדש ובשרם נאכל במהלך חול המועד - שלמי שמחה, בשר קרבן, ואין נפלא מזה.
העיקרון שביסוד המשנה:
קרבן תודה הוא למעשה תת-קטגוריה של שלמים, ואין כל סיבה טובה שאדם לא ירכוש בכספו תודה במקום שלמים, אם רצונו להביא עמה את הלחמים ולזכות באלמנט התודה הנוסף, ולאוכלה בירושלים בעלותו לשם. אלא שקיימת נקודה נפרדת, שאינה קשורה לכך, והיא עיקר עניינה של משנתנו: מי שמוטלת עליו חובה להביא קרבן, אינו רשאי לממנה מכספי מעשר שני, אלא עליו להוציא מכספו הפרטי - כסף חולין. אף שאין חובה מצד עצמה להביא תודה או שלמים, כיוון שאמר "הרי עלי תודה" וקיבל על עצמו להביאה - הפך את הדבר לחובה. ומשעה שרובצת עליו חובה זו, שוב אינו יכול לרכוש את התודה בכספי מעשר שני. זהו תוכן המשנה.
המקרה הראשון - "האומר הרי עלי תודה, יביא היא ולחמה מן החולין":
המתחייב להביא תודה, עליו להביא את התודה - הבהמה עצמה - ואת הלחם המלווה אותה מן החולין, כלומר לא מכספי מעשר שני אלא מכיסו שלו. ונקטנו לשון "מכיסו שלו", שכן מעשר שני הוא כעין תוכנית חיסכון כפויה שהטיל הקב"ה על האדם: להפריש כסף או אוכל כדי לעלות לירושלים ולהתענג שם. יש שהיו רואים בכך כסף מבוזבז, אך הנקודה היא שאם קיבל על עצמו התחייבות להביא תודה, עליו להוסיף כסף נוסף מן החולין שיוציא בירושלים.
המקרה השני - תודה מן החולין ולחמה מן המעשר:
אדם אומר: "הרי עלי תודה, ואני מביא אותה מן החולין, מכיסי שלי; אך את רכיב הלחם אני מבקש להביא מכספי המעשר שברשותי". אומרת המשנה: יביא היא ולחמה מן החולין - עליו להביא הן את הבהמה והן את הלחם המלווה מן החולין, מכיסו שלו, בלא להשתמש בכספי מעשר שני. והשאלה מתבקשת: מדוע? הרי קיבל על עצמו התחייבות מסויגת, וראוי היה שהסייג יעמוד בתוקפו.
התשובה היא שבקרבן תודה מובנים שני מרכיבים: הזבח, הבהמה, וכן הלחם, הלחמים. משאמר שהוא מתחייב להביא תודה מן החולין, כבר באותו רגע התחייב להביא גם בהמה וגם לחם מן החולין. וכשמנסה לאחר מכן לסייג את חלק הלחם ולומר "זה יהיה מן המעשר", אין הדבר מועיל - מאוחר מדי. אין זה שונה מאדם האומר: "הריני מקבל עלי להיות נזיר, אך ברצוני לשתות יין". חבל - נזיר הוא, ונזיר אינו יכול לשתות יין, שכן זהו חלק בלתי נפרד מן החבילה. כך גם הלחמים הם חלק בלתי נפרד מחבילת התודה, ולפיכך אם מנסה לומר שהלחמים באים מכספי מעשר שני שלו - אינו יכול.
המקרה השלישי - תודה מן המעשר ולחמה מן החולין:
כאן אומר האדם מלכתחילה: "הרי עלי תודה, ואני רוכש את הבהמה בכספי מעשר שני שלי, ואילו את הלחמים המלווים אותה אביא מכיסי שלי" - יביא, ורשאי הוא לעשות כדבריו. במילים אחרות, מעולם לא קיבל על עצמו התחייבות עצמאית לממן את רכישת התודה ורק לאחר מכן ניסה להשתמש בכספי מעשר שני; אלא מלכתחילה אמר שהתחייבותו היא להשתמש בכספי מעשר שני בלבד עבור התודה, והתחייבות זו מחייבת. ומאחר שהוסיף מדעתו להתחייב לשלם מכיסו שלו עבור הלחם, חייב הוא לשלם מכיסו עבור הלחמים, ואת הבהמה רשאי להביא מכספי מעשר שני.
המקרה הרביעי - היא ולחמה מן המעשר:
אם אמר: "אני מביא גם את התודה, הזבח, הבהמה, וגם את הלחם הנלווה מכספי מעשר שני שלי" - יביא, וכך רשאי לעשות. במילים אחרות, חיובו מוגבל למה שאמר בלבד ולא יותר מכך, ולפיכך אין בכך בעיה.
סיוג נוסף - מן המעות ולא מן החיטים:
המקרה הרביעי אינו מסתיים בכך. המשנה מוסיפה כי כאשר אדם ממלא את התחייבותו להביא את הלחם המלווה של התודה בכספי מעשר שני, עליו לעשות זאת בכספי מעשר שני דווקא. שכן החובה להביא את הלחמים ממעשר שני נובעת מן האפשרות לרכוש בכספי מעשר שני את התודה עצמה, והשניים הולכים יד ביד. לפיכך אין הוא רשאי ליטול חיטים של מעשר שני ממש, שהפריש משדהו, ולהכין מהן את הלחמים שילוו את תודתו. משעה שקנה תודה, חייבים הלחמים להיות באותו סטטוס; ומכיוון שאין מציאות של בהמת מעשר שני - שהרי מעשר שני חל על תוצרת חקלאית בלבד - הרי שהבאת הבהמה, הזבח, במעשר שני פירושה בכספי מעשר שני. ומשהתחייב בכספים, עליו להשתמש בכספים ולא בחיטים עצמן, הן עבור הבהמה והן עבור הלחמים המלווים אותה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי המקבל על עצמו התחייבות להביא קרבן אינו רשאי לממנה מכספי מעשר שני אלא מן החולין, וכי היקף ההתחייבות נקבע לפי לשונו של המתחייב בשעת קבלתה: האומר "הרי עלי תודה" סתם, או "תודה מן החולין", התחייב בבהמה ובלחמים מן החולין, ואין סיוג מאוחר מועיל; ואילו המסייג מלכתחילה - התחייבותו קיימת כלשונה. ולבסוף למדנו כי הבאת התודה ולחמיה ממעשר שני פירושה מכספי מעשר שני ולא מן החיטים עצמן.