מנחות פרק שביעי, משנה ו', האחרונה שבפרק. במשנה הקודמת למדנו כי אדם העומד להביא תודה, ומקבל על עצמו חובה לעשות כן, חייב לרכשה מכספו הפרטי ולא מכספי מעשר שני. משנתנו באה לתת את המקור הבסיסי לדין זה. מדובר בדרשה, ולפיכך אין הדברים מוכרחים מבחינה לוגית, אלא זהו המקור מן הצד המדרשי.
מקור הדין בפסוק:
מניין שאדם המקבל על עצמו חובה להביא תודה חייב להשתמש בכסף מכיסו שלו, ואינו יכול להשתמש בכספי מעשר שני? נקודת המוצא היא הפסוק בדברים (ט"ז, ב'): "וזבחת פסח לה' אלוקיך צאן ובקר".
"צאן" - עזים וכבשים.
"בקר" - פרות.
אלו הן למעשה האפשרויות היחידות לקרבן: כל זבח בא מפרה, מעז או מכבש. אולם המילים הללו מיותרות לחלוטין בסוף הפסוק. ולא זו בלבד שאינן נחוצות, אלא שברור כי אין הן עוסקות בקרבן הפסח עצמו, שהרי קרבן הפסח בא דווקא מן העזים או מן הכבשים, כלשון הפסוק בשמות (י"ב, ה'): "מן הכבשים ומן העזים תיקחו". אם כן, מה מקומן כאן?
ההיקש לקרבן פסח:
המשנה מקישה קרבנות חובה נוספים לקרבן הפסח. הדבר אינו מפורש במשנה כלל, אך כך מבארת הגמרא: כשם שקרבן פסח צריך לבוא מכספו הפרטי של האדם ולא מכספי מעשר שני, כך גם הם. ומניין אנו יודעים זאת? הפסח שנעשה במצרים הוא הדוגמה, ובאותה שעה לא היה כלל מעשר שני - התורה עדיין לא ניתנה, ובהכרח נקנה הפסח מכיסו הפרטי. ולמדנו שדיני הפסחים שלאחר מכן נלמדים מפסח מצרים, ולפיכך גם הפסח של כל שנה ושנה נקנה מכספו האישי, מן החולין.
הפסוק מלמד אפוא כי בהמות הבאות "צאן ובקר", כלומר קרבנות שביסודם קרבנות נדבה, ואשר האדם קיבל אותם על עצמו כחובה, דינם כדין הפסח:
תודה: פרה, עז או כבש.
שלמים: פרה או כבש.
עולה: פרה, עז או כבש.
מרגע שקיבל אדם על עצמו להביאם ועשה אותם חובה, כפסח שהוא חובה, מוטל עליו לשלם עבורם מכיסו שלו.
לשון המשנה:
הפסוק אומר "וזבחת פסח לה' אלוקיך צאן ובקר", ואומרת המשנה: "והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים" - האפשרויות היחידות להביא קרבן פסח הן עז או כבש; מדוע אפוא הוזכר בקר? "אם כן למה נאמר צאן ובקר" - "אלא להקיש כל הבא מן הבקר ומן הצאן לפסח", לעשות היקש ולחבר: כל קרבן הבא מפרות, מעזים או מכבשים בתורת חובה, הרי הוא כקרבן פסח. ובמה? "מה הפסח שהוא בא בחובה" - אין קרבן פסח בא בנדבה, אלא תמיד בהקשר של חובה, "אינו בא אלא מן החולין" - על האדם לשלם מכיסו כדי לרכוש את קרבן הפסח שלו, ואינו יכול להשתמש בכספי מעשר שני; "אף כל דבר שהוא בא בחובה" - כך גם כל קרבן המובא בהקשר של חובה, מפני שאמר "הרי עלי", "לא יבוא אלא מן החולין".
"לפיכך האומר הרי עלי תודה" - אדם האומר "מקבל אני על עצמי להביא תודה", "הרי עלי שלמים" - או שקיבל על עצמו להביא שלמים, "הואיל והם באים בחובה" - שוב אין אלו קרבנות נדבה, שהרי אדם יכול היה להתנדב ולהביא שלמים או תודה, ומשעשאם חובה, "לא יבוא אלא מן החולין" - חייב הוא לשלם עבורם מכיסו שלו.
בין "הרי עלי" ל"הרי זו":
ראוי להבהיר נקודה זו: כל האמור הוא משום שאמר "הרי עלי", כלומר "מחייב אני את עצמי להביא קרבן זה". אך אין ספק שאדם רשאי לנקוט בלשון "הרי זו", שאינה מטילה חובה על עצמו: יכול הוא ליטול כסף של מעשר שני, לקנות בו כבש, עז או פרה, ולומר "הרי זו תודה" או "הרי זו שלמים", וכשר. נמצא שיש כאן שלמים או תודה שנקנו בכספי מעשר שני, וזה בסדר, משום שאין הם באים בתורת חובה.
דין הנסכים:
המשפט האחרון שבמשנה עוסק בנקודה אחרת. במשנה הקודמת נאמר שאדם האומר "הרי עלי תודה ולחמה מן המעשר" - יצא ידי חובתו, ורשאי להביאה מכסף מעשר. אולם אם אמר "הרי עלי תודה ולחמה, וגם הנסכים המצורפים לה" - שהרי לתודה, כשלמים, ישנם נסכים, ניסוך היין והמנחה הבאה עמה - ואמר שיביא גם אותם מכסף מעשר שני, אין הדבר מועיל. את התודה ואת לחמה יכול הוא להביא ממה שנקנה בכסף מעשר שני, אך עדיין חייב הוא להוציא מכיסו, מכסף חולין, לרכישת הסולת, השמן והיין שלנסכים.
ומדוע? מפני שכפי שנתבאר במשנה הקודמת, היקף ההיתר בכספי מעשר שני מצומצם לקניית דברים הנצרכים לאדם עצמו, כלומר דברים הנאכלים. לפיכך אין אדם יכול לשלם בכספי מעשר שני את הוצאות לינתו בעלותו לירושלים, ואף אין הוא יכול לקנות בהם נסכים - שהרי מה נעשה בנסכים? מנחת הנסכים נשרפת על גבי המזבח, והיין נשפך לחור שבראש המזבח ומשם לשיתין שתחת המזבח, ואין האדם אוכלם. וכיוון שאין הנסכים נאכלים על ידי הבעלים, אינו יכול להשתמש לשם כך בכספי מעשר שני.
זהו שאומרת המשנה: "ונסכים בכל מקום" - בכל מקרה, ויהיה אשר יהיה נוסח חיובו, תמיד יידרש להביא את הנסכים "לא יבואו אלא מן החולין" - מכספיו הפרטיים בלבד ולעולם לא ממעשר שני, שכן אין מעשר שני משמש לקניית דברים שאינם נאכלים.