מנחות, פרק ז', משנה ד'. אף על פי שהנושא המרכזי של הפרק הוא הלחם המלווה את קרבן התודה, מכיוון שעניינו של הפרק בדברים הטפלים לקרבנות, חורגת המשנה לרגע מן הנושא: בחלקה הראשון היא עוסקת בדיני הנסכים.
מהם הנסכים וכיצד הם מתקדשים:
הנסכים כוללים את מנחת הנסכים המלווה - סולת, שמן ולבונה - ואת ניסוך היין. אלו מלווים כל עולה וכל שלמים ומקצת הקרבנות.
כיצד מתקדשים הנסכים בקדושתם? נתינת המרכיבים לתוך כלי שרת משרה עליהם קדושה, אולם ההתקדשות המלאה נעשית רק בהצטרף שני התנאים יחד: היותם בכלי שרת, ושחיטת הבהמה שאותה הם באים ללוות.
לשון המשנה:
"נסכים שקדשו בכלי" - מרכיבי הנסכים ניתנו בכלי הראוי ובמקום הראוי להם.
"ונמצא הזבח פסול" - לאחר מכן התברר שהבהמה שעמה תוכננו לבוא פסולה, מכל סיבה שהיא.
"אם יש שם זבח אחר - יקרבו עמו" - אם מצוי זבח אחר בהישג יד, יובאו הנסכים עמו במקומו.
"ואם לאו - יפסלו בלינה" - נסכים שהתקדשו קדושה חלקית ואין בהמה להביאם עמה, מותירים אותם ללינה, ולמחרת נשרפים בבית השריפה מפני שנפסלו בלינה.
ולכאורה יש לתמוה: מה ההיגיון שבדבר? כיצד ניתן להעביר נסכים שהופרשו עבור זבח אחד אל זבח אחר? בנסיבות רגילות אכן אי אפשר, והמשנה עוסקת במקרה מיוחד ביותר, העומד בשני קריטריונים בלתי שגרתיים:
קרבן ציבור: מדובר דווקא בקרבן ציבור, כגון קרבן מוסף, שבו מוקרבות - לפי סוג המוסף - כמה עולות הבאות משל ציבור. ביחיד, כשנמצא פסול בבהמתו, נפסלים עמה גם הנסכים שנועדו ללוותה. אך בקרבנות הציבור קיים תנאי שנקבע מראש: אם יארע מקרה זה, מכוון השוחט בדעתו להחיל את הנסכים על קרבן אחר. וכיוון שחכמים הם הקובעים את סדרי עבודתם של קרבנות הציבור, בכוחם לקבוע שהדבר מועיל.
זבח שכבר נשחט: צריך שתהיה בידו בהמה נוספת הזקוקה לנסכים, וכבר נשחטה. נמצאו שתי בהמות שחוטות: הנסכים יועדו לראשונה, ומשנמצאה פסולה - מובאים הם עבור השנייה.
דין זה דומה בטיבו לדין דרבנן, ואין להסיק ממנו שניתן להחליף נסכים בדיעבד. לפיכך מסייגת הגמרא ואומרת "במה דברים אמורים", ומעמידה תרחיש מסוים ביותר: "שהיה זבח זבוח באותה שעה" - שבשעה שנמצאה הבהמה הראשונה פסולה, כבר ממתינה בהמה אחרת שחוטה לנסכים. אבל אם לא היה זבח זבוח באותה שעה, ואין לנסכים לאן ללכת - נעשה כמי שנפסלו בלינה, ויישרפו כנסכים פסולים.
נמצא שמדובר במקרה מוגבל ביותר: קרבן ציבור הזקוק לנסכים, ככל הנראה עולה, שנמצא בו פסול, ובאותה שעה כבר נשחט קרבן שני - ואז מובאים הנסכים עמו. בכל מקרה אחר, לא.
חלקה השני של המשנה: תודה שאינה טעונה לחם:
אדם שאמר "הרי עלי תודה" קיבל על עצמו התחייבות אחת בלבד, ואף על פי כן נמצאות בידו שתי בהמות שבשתיהן קדושת תודה. האם עליו להביא לחמים עבור שתיהן, או שדי בלחמים של אחת מהן, שהרי התחייבות אחת קיבל?
וכיצד ייתכן כלל שיהיו בידו שתי בהמות בקדושת תודה, בעוד שהתחייב על אחת בלבד? שלוש אפשרויות מונה המשנה:
ולד התודה: הבהמה שהוקדשה ילדה ולד, ולוולד קדושה כשל אמו. תודה כשרה בזכר ובנקבה, בזקן ובצעיר, בפרה, בעז ובכבש. הקדיש פרה לתודתו, וקודם שהקריבה ילדה עגל - אף העגל קדוש בקדושת תודה, ואף על פי כן מערכת לחמים אחת מספיקה לשניהם.
הוולד קרב כתודה ונאכל ליום אחד ולילה אחד, בשונה משלמים הנאכלים ליום אחד ושני לילות; מלבד זאת, כשאין לחם - תודה ושלמים דין אחד להם.
ראוי לציין שהברטנורא לומד כרש"י, שהמקרה הוא שהבהמה הייתה מעוברת כבר בשעה שהוקדשה לתודה. אין ברור כלל מדוע צריך שיהיה כך ומדוע לא תוכל להתעבר לאחר ההקדש, ואף האחרונים, ובהם הרש"ש, תמהים מדוע נדרש תנאי זה כלל.
תמורה: יש בידו קרבן א', והוא מחליט מסיבה כלשהי להביא במקומו את קרבן ב' ולהעביר אליו את הקדושה. אך בהמה שהוקדשה - חלה עליה קדושה ואין להעבירה, ועצם הניסיון אסור מן התורה, שנאמר: "לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב, ואם המר ימיר בהמה בבהמה - והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". כלומר: אסור לעשות כן, אך המעשה חל, ושתי הבהמות עומדות באותה קדושה. הקדיש אפוא בהמה א' לתודה ואמר שקדושתה תעבור לבהמה ב' - הרי שתיהן בקדושת תודה, ולחמים יביא על אחת בלבד.
המפריש תודתו ואבדה: אדם נדר "הרי עלי תודה", או שנתחייב בתודה לאחר שניצל ממצב מסכן חיים - עבר במדבר או באוקיינוס או שוחרר מן הכלא. הפריש עז מסוימת ואמר: זו תהיה תודתי. משבא ליטלה מצא שאבדה, לקח עז אחרת ואמר שתבוא תחתיה, ובעודו בדרכו לבית המקדש נמצאה העז הראשונה. עתה בידו שתי עזים שהוקדשו לתודה, ואילו התחייבותו אחת בלבד.
באותו תרחיש לא עשה דבר שלא כדין, וטעה בתום לב ובכוונה הטובה ביותר, אך בשורה התחתונה הקדיש שתי בהמות לתודה. שתיהן קרבות, אך רק הראשונה שיביא באה עם ארבעים הלחמים שעמה, והשנייה קרבה כתודה ללא לחמים כלל. הבחירה איזו מהן יקריב תחילה נתונה בידו: את זו שהקדיש ראשונה, או זו החביבה עליו יותר - אין בכך נפקא מינה.
מקור הדין בלשון המשנה:
היסוד לכך שתודה שנייה קרבה ללא לחם נלמד מדרשת הפסוק, וכלשון המשנה: "ולד תודה ותמורתה, והמפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה - אינן טעונין לחם" - הוולד, וכן הבהמה השנייה שבאה מכוח ניסיון התמורה, וכן מי שהפריש תודה, אבדה והפריש אחרת תחתיה ואז נמצאה הראשונה - אין הבהמה השנייה טעונה לחם, אלא הראשונה בלבד.
"שנאמר: 'והקריב על זבח התודה'" - ה"א הידיעה נראית מיותרת, ונדרשת ללמד שדווקא תודה זו ולא אחרת: "התודה טעונה לחם, ולא ולדה ולא חליפתה ולא תמורתה טעונין לחם" - התודה המקורית היא הטעונה לחמים עמה, ואילו ולדה, חליפתה ותמורתה אינן טעונות שיובא עמהן לחם.