בחלק זה נעבור למשנה ד' (פרק י', משנה ד'), ובה נלמד את עשיית קרבן העומר עצמו מן השעורה שנקצרה במשנה הקודמת.
תכונות השעורה שממנה נעשה העומר:
הפסוק מונה כמה תכונות שצריכות להיות בשעורה זו:
"אביב" - תבואה בשלה וטרייה.
"קלוי באש" - קלייה על גבי האש.
"גרש" - טחון בגסות.
"כרמל" - שני פירושים נאמרו בגמרא: האחד, "רך ומל" - שגרעיני השעורה עדיין רכים ורכרוכיים; והשני, "כר מלא" - כעין כרית שמנה, שהגרעין שמנמן ומלא. רש"י מביא את הפירוש האחד, ואונקלוס את השני.
מחלוקת בביאור "קלוי באש":
כיצד נעשית הקלייה מבחינה מעשית? בכך נחלקו התנאים:
רבי מאיר (הדעה הראשונה במשנה): הגרעינים נקלים באש גלויה ממש, בלא כלי החוצץ ביניהם לבין האש, כדרך שצולים מאכל על אש פתוחה. מאחר שאי אפשר לאחוז את הגרעינים עצמם, הם נשארים בשיבוליהם, ואוחזים את הקנה עם השיבולת מעל האש.
חכמים (וכן ההלכה): "קלוי אש" פירושו קלייה בתוך כלי הקרוי "אבוב", מין צינור נחושת או מחבת שבתחתיתה נקבים. מאחר שהגרעינים ניתנים לתוך הכלי, יש להוציאם תחילה מן השיבולים.
מאחר ששתי הדעות חלוקות בתמונת הקלייה עצמה, נחלקו אף בסדר השלבים הבאים לאחריה.
לשון המשנה: "קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה, היו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלי" - קצרו את השעורה, נתנוה שלושת הקוצרים בשלוש קופותיהם, והביאוה מיד לעזרה. לדעת רבי מאיר, הרוצה שהאש תפעל על הגרעינים במישרין בלא כלי מפריד, נוטלים את השיבולים וקולים אותן על האש, כדי לקיים בהן מצוות "קלי".
וחכמים אומרים: "בקנים ובקליחות חובטין אותו, כדי שלא יתמעך" - תחילה יש לחבוט את השיבולים כדי להוציא מהן את הגרעינים. חבטה זו אינה יכולה להיעשות בחוזקה במקל, כדרך החובטים, שהרי הגרעינים עדיין "כרמל" - רכים וטריים, ואם יוכו בעוצמה יימעכו, ושוב יקשה להפריד את הקמח מן הסובין. לפיכך משתמשים בדברים רכים וגמישים: קנים, וקליחות - גבעולי הכרובים - שאינם קשים כמקל, וכך יוצאים הגרעינים בלא שיימעכו וייכתשו.
"נתנוהו לאבוב, ואבוב היה מנוקב, כדי שיהא האור שולט בכולו" - את גרעיני השעורה נתנו לתוך כלי הקלייה העשוי נחושת, ובתחתיתו נקבים, כדי שהאש תחדור ותקלה את כל הגרעינים שבתוכו קלייה יפה מבפנים.
"שטחוהו בעזרה, ורוח מנשבת בו" - לאחר הקלייה פורסים את השעורה על רצפת העזרה, והרוח מנשבת בה. משל לדבר: לחם טרי שיצא מן התנור עדיין לחות בתוכו ואדים עולים ממנו, ואם ייסגר מיד בשקית פלסטיק, יזיע וייעשה לח ובלתי ראוי; ולפיכך נותנים אותו בשקית נייר פתוחה, שהאוויר ייכנס לתוכה. אף כאן, השעורה הקלויה לחה ואדים עולים ממנה, ואם לא תתאוורר תישאר לחה. לפיכך שוטחים אותה כדי שהאדים יפוגו והיא תתייבש כראוי.
"נתנוהו לרחיים של גרוסות" - את הגרעינים נתנו בריחיים המשמשים לטחינת פולים. הטוחן תבואה כגון חיטה משתמש בריחיים חזקים ההופכים אותה לאבקה דקה, אך כאן לא נהגו כן אלא בטחינה גסה.
לאחר הטחינה מנפים את הקמח בשלוש עשרה נפות, שנקבי כל אחת מהן דקים מן הקודמת, עד שהאחרונה זעירה, והנופל ממנה כאבק. הנשאר בנפה השלוש עשרה הוא הסולת - הקמח הדק המשמש לעומר; ואילו השאר הוא כקמח מלא שהסובין מעורב בו, ואין משתמשים בו לעומר כלל.
דין הקמח שאינו משמש לעומר:
קרבן העומר הוא קרבן ציבור. הגזבר יוצא אל השדה אל החקלאי ואומר לו שברצונו לקנות את האיפה של שעורים, ומשלם עליה בכסף, ובכך נכנסת התבואה לקדושת דמים. אלא שלאחר הניפוי נותר קמח עודף שאין משתמשים בו, ועדיין קדושת הדמים חלה עליו. לפיכך שנינו: "פודין אותו" - הקמח נפדה במטבע. אדם קונה אותו ונותן תמורתו מטבע, הקדושה יורדת מן הקמח אל המטבע, והקמח יוצא לחולין ומותר לכל אדם. שונה הוא מן העומר עצמו, שהוא קודש קדשים ונאכל בסופו של דבר לכהנים בלבד ובעזרה.
"וחייב בחלה" - הקונה קמח זה ועושה ממנו עיסה חייב להפריש ממנה חלה. חיוב החלה מתחיל משעת עשיית העיסה, בעירוב הקמח והמים, ואז מפריש מן העיסה חלק ונותנו לכהן. ואף שהקמח היה זמן מה הקדש, הרי החיוב מתחיל רק בשעת גיבול העיסה, שהיא לאחר הפדיון, ולפיכך חייב בחלה.
"ופטור מן המעשרות" - חובת המעשרות מתחילה בגמר מלאכה, הוא "מירוח הכרי" - החלקת ערמת הגרגירים לאחר סיום הקצירה, ועדיין קודם הטחינה. וכאן כבר עברה נקודת החיוב, שהרי הגרגירים נטחנו ונופו. ומאחר שאין חובת תרומות ומעשרות בהקדש, ובשעת גמר המלאכה היה הקמח הקדש, נפטר מן התרומות ומעשרות לעולם, אף לאחר שנפדה.
רבי עקיבא חולק בנקודה זו: כשקנה הגזבר את התבואה מלכתחילה, לא היה בדעתו את החלק שאינו עומד לשימוש, ולפיכך חלק זה לא נתקדש כלל. נמצא שהקמח שנותר לאחר הניפוי והטחינה עומד בחיובו, וכשקונה אותו אדם פרטי - "מחייב בחלה ובמעשרות". ואין הלכה כרבי עקיבא.
סדר עשיית המנחה:
לאחר שהופרש הסולת הראוי לקרבן, נוטלים עישרון - עשירית האיפה, שיעור של 43.2 ביצים, הכמות הקבועה בכל מנחה. מכאן ואילך אותו מתכון הנוהג בכל המנחות: עישרון סולת ולוג שמן זית, המתערבבים בכלי שרת. השמן ניתן בשלושה שלבים: תחילה נתינה - שמן בתחתית כלי השרת; אחריה נותנים את קמח השעורים על גביו (וכל הנתון בכלי שרת מתקדש בקדושת הגוף); לאחר מכן בלילה - נתינת שמן נוספת ועירוב הכול יחד; ולבסוף יציקה - שארית השמן נִיצֶקֶת מלמעלה. ועל גבי הכול ניתנת הלבונה.
לאחר מכן מניפים את המנחה - מצוות תנופה בשישה כיוונים, כעין הלולב, כמפורש בפסוק במנחת העומר. אחריה עושים הגשה, כבכל מנחה: נוטלים את הכלי עם המנחה שבתוכו, קודם הקמיצה, ומגישים אותו לקרן דרומית מערבית של יסוד המזבח. ואחר כך קומצים, והקומץ עולה לאש יחד עם הלבונה, ושאר המנחה נאכל לכהנים.
וכלשון המשנה:
"בא לו לעשרון" - נוטל עישרון של קמח שעורים.
"ונתן שמנה ולבונתה" - נותן את שמנה ואת לבונתה.
"יצק ובלל" - היציקה היא הנתינה השלישית, והבלילה היא הנתינה השנייה.
"הניף והגיש" - מניפה בשש רוחות כדרישת הפסוק, ומגישה לקרן דרומית מערבית של המזבח.
"וקמץ והקטיר" - נוטל ממנה את שיעור הקומץ ומקטירו על המזבח יחד עם הלבונה.
"והשאר נאכל לכהנים" - השארית הנותרת בכלי השרת, עיסת הקמח והשמן שלא נשרפה, נאכלת לכהנים.
מנחה זו קודש קדשים היא. הכהנים אוכלים אותה ועושים ממנה כרצונם, אך אכילתה ביום ובלילה שלאחריו בלבד, לכהנים זכרים בלבד, ובתוך העזרה.