מנחות, פרק יג, משנה ד. אף משנה זו ממשיכה לעסוק בנדבות שאינן מבוררות, ובשאלה כמה על האדם להביא כדי לצאת ידי חובתו.
המתחייב בזהב:
האומר "הרי עלי זהב" - התחייב להביא מטבע זהב. המונח "זהב" הוא דו־משמעי: אפשר שכוונתו למטבע זהב, ואפשר שכוונתו לגוש זהב, כמטיל של חומר גלם. הדרך הנכונה להבין את המשנה היא שמדובר במטבע זהב, ובסופו של דבר נשוב ונדון במקרה שבו התכוון למטיל.
הדין הוא שלא יפחות מדינר זהב - עליו להביא את הקטן שבמטבעות הזהב שהיו במחזור, שהוא דינר הזהב. אין להניח שהתכוון ליותר מכך, שהרי הוא עצמו לא כיוון לדבר מסוים, ומאחר שזהו מטבע זהב - די בכך.
המתחייב בכסף:
האומר "הרי עלי כסף" - התחייב להביא מטבע כסף לבית המקדש. אף כאן לא נקב בסכום מסוים ולא בגודלו של המטבע, אלא התכוון למטבע כסף באופן כללי. לפיכך מביא את מטבע הכסף הקטן ביותר שהיה במחזור במקומו ובעולמו, ולא יפחות מדינר כסף.
הבקיא במשקלות ובמידות התלמודיות יקשה: הרי מצויים במשנה ובגמרא מטבעות כסף רבים הקטנים מן הדינר, שהוא מטבע גדול יחסית:
המעה - שישית הדינר.
הפונדיון - אחד משנים עשר בדינר.
האיסר - אחד מעשרים וארבעה בדינר.
הגמרא שואלת זאת ומשיבה: ההקשר של המשנה הוא המקום שבו נאמרה, ושם אכן היה דינר הכסף הקטן שבמטבעות. היו שם מטבעות גדולים יותר, כשקל וכסלע, אך הדינר היה הקטן שבהם. משל לדבר: מי שאומר היום באמריקה "מטבע כסף", כוונתו ל'סילבר דולר', שהוא מטבע הכסף הקטן ביותר המצוי כיום בשימוש ובמחזור.
המתחייב בנחושת:
האומר "הרי עלי נחושת" - התחייב להביא מטבע נחושת לבית המקדש. מטבעות נחושת באים בכל הגדלים, עד לפרוטות זעירות ממש, שגודלן כציפורן קטנה. לפי העקביות היה ראוי לחייבו במטבע הנחושת הקטן ביותר, כלומר בפרוטה; אלא שאומרת הגמרא כי אין זה סביר שהתכוון לפרוטה.
משל לדבר: אדם האומר שהוא נותן מטבע במתנה, אין דעתו על ה'פני', שערכו זניח לחלוטין (ואף חדלו לטבוע אותו). כך גם כאן: לא מסתבר שכוונתו הייתה לפרוטה זעירה וכמעט חסרת ערך, אלא לכמות גדולה יותר של נחושת. לפיכך אומרת המשנה ששווי מטבע הנחושת שיביא לא יפחת ממעה כסף, שהיא שישית הדינר.
מי שהתחייב בסכום ואינו זוכר את שיעורו:
אם אומר הנודר שלא התכוון למטבע כלל, אלא לסכום כסף מסוים - בין בכסף, בין בזהב ובין בנחושת - וכיוון לסכום מסוים בשעת ההתחייבות אלא שאינו זוכר כמה היה, זוהי בעיה גדולה. אומרת המשנה שעליו להביא עד לסכום שעליו יוכל לומר בוודאות: בוודאי לא התחייבתי ביותר מזה.
משל לדבר: המציע הצעות על עליות בבית הכנסת ואינו זוכר כמה שילם עבור 'שלישי'. עליו לומר: ייתכן שהיו אלה מאה, מאתיים או שלוש מאות, אך בוודאי לא היה זה יותר מאלף ושמונה מאות - ולפיכך יביא אלף ושמונה מאות.
לדיון שהותרנו: המתחייב במטיל זהב:
מה הדין באומר שהיה בדעתו להביא זהב כחומר גלם, בצורת מטיל, לבית המקדש? בשאלה זו נחלקו:
גישה אחת: מביא את הכמות הקטנה ביותר של זהב הנדרשת לעשיית כלי הזהב הקטן ביותר, כלומר כמות זהב שימושית מבחינה תפקודית בבית המקדש. היו שם מזלגות זהב זעירים, כמעט כאותם מזלגות קטנטנים המשמשים במסיבת קוקטייל, הננעצים בפלח אבטיח או בפיסת גבינה - פיסת זהב זעירה בשיעור של קיסם.
גישת הרמב"ם: המתחייב בזהב כמטבע, כשטרות כסף, כוונתו לממון. לפיכך חוזרים לכלל הקודם: מביא כמות זהב עד לנקודה שבה יוכל לומר "בוודאי לא התכוונתי ליותר מזה", בדיוק כאילו התחייב בממון.