מנחות פרק שני, משנה ד'. במשנה זו אנו עוברים לסוג אחר של מנחה הקשור לזבחים - מנחת הנסכים. המילה 'נסכים' מתורגמת מילולית כשתייה, ולעיתים קרובות מתמקדים בניסוך היין בלבד; אך למעשה כל עולה וכל שלמים - הזבחים, הבהמות - מלווים בנסכים, הכוללים הן את ניסוך היין והן מנחת נסכים.
מהי מנחת נסכים:
מנחת הנסכים עשויה מסולת פשוטה ומשמן זית. אין היא מבושלת, אפויה או מטוגנת, וכולה עולה על המזבח: אין נוטלים ממנה קומץ ואין לבונה מלווה אותה. כמות הסולת והשמן תלויה בסוג הבהמה שהיא באה עמה, בעולה או בשלמים:
שור או פרה: שלושה עשרונים וחצי ההין, שהם שישה לוגין.
איל (כבש זכר בוגר, בן שנה, חודש ויום): שני עשרונים ושליש ההין, שהם ארבעה לוגין.
עז או כבש בשנתו הראשונה: עשרון אחד - הכמות הרגילה והאופיינית - ורביע ההין, שהם שלושה לוגין.
נמצא שבקטנים יש שלושה לוגין לעשרון, פי שלושה מן הכמות הרגילה, ומנחתם שמנונית מן הרגיל. מן החשבון עולה שהיחס אינו פרופורציונלי, וככל שהבהמה גדולה יותר מנחתה שמנונית פחות. מכל מקום, העיקרון הוא שנסכים אלו מלווים קרבנות, והשאלה העומדת ביסוד המשנה היא: מהו יחסה של מנחת הנסכים אל הקרבן שבגללו היא באה?
פרט שעשוי להיות חשוב להבנת המשנה: מלבד היותה מובאת עם כל עולה וכל שלמים, מנחת נסכים מובאת גם עם שניים מן הקרבנות - החטאת והאשם של המצורע. בדרך כלל מדלגים על פרט זה, אך ייתכן שדווקא כאן יש לו חשיבות.
הזיקה שבין מנחת הנסכים לזבח:
מצד אחד, ההלכה היא שמותר להביא את הנסכים אף עשרה ימים לאחר מכן: אדם מביא את עולתו או את שלמיו היום, ואת נסכיו בשבוע הבא. נמצא שהם עומדים בפני עצמם.
מצד שני, קיים ביניהם קשר. כדרך כל קרבן, יש לייחד את המרכיבים בפה: הקמח והשמן שניתנו בכלי שרת מקבלים קדושת הגוף, ושוב אין הם ניתנים לפדיון. משנשחטה הבהמה שהמנחה מלווה אותה - העולה או השלמים שלשמם היא באה - מתחברת מנחת הנסכים לאותה בהמה מסוימת באופן בלתי הפיך; ובהזיית דם הבהמה על המזבח הותרה הקרבת מנחת הנסכים.
ואולם אין הם קשורים בהכרח זה בזה: זה יכול לבוא היום וזה למחר. אם לא הוכנו המרכיבים ולא יוחדו מראש בכלי בשעת שחיטת העולה או השלמים, אין כאן נסכים מסוימים ומקודשים, אלא יבוא אחר כך ויביא קמח ושמן ויעשה מנחת נסכים, שכן זו חובה נפרדת.
מחלוקת רבי מאיר וחכמים:
שיטת חכמים (וכן ההלכה): מנחת הנסכים היא כקרבן העומד בפני עצמו, ואין בינה לבין הזבח קשר אמיתי - ובוודאי לא בהקשר של פיגול. המחשב מחשבת זמן שאינה כשרה על מנחת הנסכים בשעת הקרבת העולה או השלמים, אין בכך כלום.
שיטת רבי מאיר (והיא העומדת במרכז המשנה): אם כבר מונחת מנחת הנסכים בכלי שרת, מקודשת וממתינה לשחיטת הזבח שתלווה אותו - הרי הם מחוברים, שהרי שחיטת הזבח מקנה למנחה שבכלי קדושה שאין ממנה חזרה. ולפיכך, המחשב מחשבות פיגול על מנחת הנסכים - מחשבתו רלוונטית, שכן היא כטפלה לקרבן העיקרי באותו מצב.
לשון המשנה:
המשנה עוסקת בהקרבת זבח הטעון מנחת נסכים: אם בשעה שעושה אחת מארבע עבודות הדם העיקריות חישב מחשבות המביאות לידי פיגול, אף הנסכים המלווים אותו מתפגלים - ובלבד שכבר היו יושבים בכלי שרת וממתינים, ומשום כך קיבלו קדושה נוספת וקשר בלתי הפיך אל הזבח שהם מלווים אותו. זו דעת רבי מאיר; חכמים אינם נזכרים כאן, אך הם חולקים.
עוד עולה מן המשנה כי זהו אותו יחס של עיקר וטפל שראינו במשנה הקודמת: הנסכים נגררים אחר הזבח העיקרי, אך הזבח העיקרי אינו נגרר אחר הנסכים. כיצד? השוחט את העולה או את השלמים ומחשב להקריב את דמם או את אימוריהם, או לאוכלם, למחר במקום היום - "הוא ונסכים מפוגלים": הזבח נעשה פיגול, וגם הנסך הנלווה שכבר היה בכלי נעשה פיגול עמו.
קושי בלשון "למחר":
המשנה נוקטת "להיאכל ממנו למחר", ויש בכך קושי טכני: העולה אינה נאכלת לעולם; ואילו השלמים - הנשחטים היום נאכלים היום, בלילה וכל יום המחרת עד שקיעת החמה, ואם כן מחשבה לאוכלם למחר אינה באמת מחשבת חוץ לזמנה.
שתי תשובות יסודיות נאמרו בשאלה זו:
התשובה הפשוטה, והיא מעט לא מדויקת: נקטה המשנה "למחר" כדרכה בכל מקום, אך כוונתה לחוץ לזמנה, ולאו דווקא למחר ממש.
יש שאינם מקבלים זאת כלל, וסוברים שהלשון מתפרשת כפשוטה, ולפיכך מדובר דווקא בסוג האחר של מנחת נסכים - זו הבאה, מלבד העולה והשלמים, עם החטאת והאשם של המצורע. קרבנות אלו נאכלים ליום אחד בלבד, ולכן מדובר במצורע המביא את אשמו, והכהן מחשב לאכול את האשם למחר ולא היום: הזבח נעשה פיגול, וגם מנחת הנסכים שבכלי נעשית פיגול משום שהיא טפלה לו.
ולעומת זאת - "להקריב מן הנסכים למחר": אם בשעה ששוחט את הזבח מחשב להקטיר את המנחה חוץ לזמנה. ראוי לשים לב שאין כאן אכילה כלל, אלא הקרבה כפשוטה: אין אכילה במנחת נסכים, אלא המזבח כביכול אוכלה, וכולה נשרפת. במקרה זה הנסכים מפוגלים, שהרי חישב עליהם מחשבת חוץ לזמנה - אך הזבח אינו מפוגל, שכן אותו יחס של עיקר וטפל אינו פועל בכיוון ההפוך.
הלכה למעשה:
אין הלכה כמשנה זו. ההלכה היא כדעת חכמים, שמנחת הנסכים היא קרבן העומד בפני עצמו, ואין לה זיקה ישירה מספקת אל הזבח שהיא באה עמו כדי שתיעשה פיגול. אף רבי מאיר מודה שכל עוד אין המנחה נתונה בכלי אינה נעשית פיגול; וחכמים אומרים שאף אם היא בכלי, ואף שהיא מנחת הנסכים הבאה כביכול עם הזבח, אין היא נעשית פיגול - קרבן העומד בפני עצמו הוא, ומובא בפני עצמו.
יתרה מזו: לדעת חכמים אין כלל דרך לפגל מנחת נסכים, משום שאין לה אפילו מתיר. מכיוון שאפשר להביאה ימים לאחר מכן, אין היא קשורה באמת לזבח שהיא באה עמו; אין בה קמיצה, וכולה נשרפת על המזבח. ומאחר שאין בה מתיר, אין בה פיגול כלל, שהרי אין דבר מתפגל אלא כשעושים את המתיר במחשבת חוץ לזמנו - וזה אינו שייך במנחת נסכים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מהותה של מנחת הנסכים - סולת ושמן הבאים עם כל עולה ושלמים (וכן עם החטאת והאשם של המצורע), בשיעורים המשתנים לפי סוג הבהמה, וכולה כליל למזבח בלא קומץ ובלא לבונה. עמדנו על שתי הפנים שביחסה אל הזבח: מחד היא קרבן העומד בפני עצמו הניתן להבאה אף ימים לאחר מכן, ומאידך קידושה בכלי ושחיטת הזבח קושרים אותה אליו. מכאן מחלוקת רבי מאיר וחכמים בעניין הפיגול, יחס העיקר והטפל שבין הזבח לנסכים, הקושי בלשון "למחר" ושתי דרכי היישוב - ולבסוף, ההלכה כחכמים, שאין פיגול במנחת נסכים כלל, מפני שאין בה מתיר.