אנו לומדים את המשנה האחרונה שבפרק חמישי במסכת מנחות, והנושא שלפנינו הוא מנחות שיש להן שני מתירים, ולא מתיר אחד בלבד.
מנחות אלו כבר נזכרו במשניות הקודמות שבפרק:
המנחה הרגילה - יש בה קומץ וגם לבונה.
שתי הלחם - שני כבשי עצרת הבאים עמהן בשבועות.
לחם הפנים - שני בזיכי הלבונה.
השאלה המרכזית שסביבה סובבת המשנה היא: אם מפגלים בחצי מתיר או אין מפגלים בחצי מתיר. כלומר, אם עשה אחד משני המתירים במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, האם נעשה הקרבן כולו פיגול, או שמא אין הקרבן נעשה פיגול עד שיפגל בשני המתירים כאחד?
נושא זה כבר עלה במשנה הראשונה שבפרק, בכלל "אין המתיר מפגל את המתיר". שם דובר על מחשבה בלבונה בשעת הקמיצה: מאחר ששניהם מתירים, אם חשב להקטיר את הלבונה חוץ לזמנה בשעה שהוא קומץ - זו מחלוקת תנאים, אך היסוד עצמו מוסכם על הכול, שאין המתיר מפגל את המתיר. המחלוקת שם נסבה על השאלה אם שני חצאים אלו נחשבים שני מתירים נפרדים. במשנתנו יסוד זה מפורש: יש שני מתירים, ואין האחד משפיע על חברו. השאלה היא רק אם פיגול באחד משניהם מפגל את הקרבן כולו.
פיגל בקומץ ולא בלבונה:
במנחה הרגילה יש קומץ וגם חופן לבונה העולים למזבח, ושניהם נדרשים כדי להתיר את השיריים לאכילה. אומרת המשנה: "פיגל בקומץ ולא בלבונה, בלבונה ולא בקומץ" - קמץ במחשבת חוץ לזמנו על השיריים ואילו בהקטרת הלבונה לא חשב כן, או להיפך:
רבי מאיר אומר: "פיגול וחייב עליו כרת" - כל המנחה נעשית פיגול, והאוכל מן השיריים חייב כרת, שכן לדעתו מפגלים בחצי מתיר: אף אם המחשבה הפסולה הייתה באחד משני המתירים בלבד, הקרבן כולו נעשה פיגול.
וחכמים אומרים: "אין בו כרת עד שיפגל את כל המתיר" - אין מפגלים בחצי מתיר, וכל עוד לא פיגל בשני המרכיבים אין הקרבן נעשה פיגול. אמנם הקרבן פסול, אך פסול מדרבנן בלבד, כפי שיתבאר להלן.
ומודים חכמים לרבי מאיר במנחת חוטא ובמנחת קנאות:
מנחת חוטא היא מנחתו של מי שאין ידו משגת להביא קרבן עולה ויורד, ומנחת קנאות היא מנחת הסוטה שהביא עליה בעלה. בשתי מנחות אלו מודים חכמים שאם פיגל בקומץ - הקרבן פיגול, והאוכל מן השיריים חייב כרת, "שהקומץ הוא המתיר". הטעם ברור: בשתי מנחות אלו אין לבונה כלל, ונמצא שהקומץ הוא המתיר היחיד.
ולכאורה, אם הדבר פשוט כל כך, מדוע הוצרכה המשנה להשמיענו זאת? אלא שהדגשה זו מבליטה שישנם סוגי מנחות שאין בהם לבונה, וזהו הטעם לכך שלדעת חכמים, אף שהמחשבה הפסולה הייתה באחד משני המתירים בלבד ואין די בכך לעשותו פיגול, הקרבן נשאר פסול מדרבנן. שהרי אם נתיר קרבן שהיה בקמיצתו חוץ לזמנו, יבואו להתיר אף במנחת חוטא ובמנחת קנאות, שבהן זהו פיגול גמור.
והוא הדין אם המחשבה הפסולה הייתה בלבונה בלבד, שכן יש מנחה שיש בה לבונה ואין בה קומץ - לחם הפנים, שיש בו שני בזיכי לבונה ואין בו קמיצה. לפיכך אמרו חכמים שאף כאן הקרבן פסול מדרבנן, שמא יבואו להתיר את לחם הפנים.
שתי הלחם ושני הסדרים:
המשנה ממשיכה במנחות נוספות שיש להן שני מתירים: שתי הלחם בשבועות, שהמתירים שלהן הם שני הכבשים, ולחם הפנים בכל שבת, שהמתירים שלו הם שני הבזיכין. וכך שנינו: "שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי החלות למחר, הקטיר אחד מן הבזיכין לאכול שני סדרים למחר" - שחט אחד משני כבשי העצרת מתוך מחשבה לאכול את הלחם הבא עמהם למחרת ולא היום, או הקטיר אחד משני בזיכי הלבונה מתוך מחשבה לאכול את לחם הפנים לאחר השבת. המחשבה הפסולה נעשתה עם אחד משני המתירים בלבד.
ראוי לשים לב שהמשנה נוקטת מחשבה על שתי החלות ועל שני הסדרים כאחד, כדי שלא להיכנס לחילוק שנזכר קודם לכן בעניין מחשבה על חלק מן הדבר.
רבי מאיר אומר: "פיגול וחייב עליו כרת" - לשיטתו מפגלים בחצי מתיר, ולפיכך אף אם הקריב אחד מן הכבשים או הקטיר אחד מן הבזיכין במחשבת חוץ לזמנו, המנחה פיגול.
וחכמים אומרים: "אין בו כרת עד שיפגל את כל המתיר" - אין מפגלים בחצי מתיר, וכל עוד המחשבה הפסולה הייתה באחד מן הכבשים או באחד מן הבזיכין בלבד, אין הדבר נעשה פיגול אלא פסול מדרבנן. הפיגול חל רק אם נעשו שני הכבשים או שני הבזיכין במחשבת חוץ לזמנו.
"שחט אחד מן הכבשים לאכול ממנו למחר":
המקרה השלישי שבמשנה עוסק במחשבה על הזבח עצמו ולא על המנחה: שחט אחד משני כבשי העצרת מתוך מחשבה לאכול ממנו למחר במקום היום. זו מחשבת חוץ לזמנו לכל דבריה, ולפיכך "הוא פיגול וחברו כשר" - הכבש הראשון, שבו נעשתה המחשבה, נעשה פיגול, ואילו הכבש השני אינו מושפע ונשאר כשר.
והחידוש שבדבר: בדרך כלל, המביא שני קרבנות, כאשם וכחטאת, וחשב בשעת עשיית האשם מחשבת חוץ לזמנו על החטאת - מחשבה זו אינה עושה דבר. אך כאן, מאחר ששני כבשי העצרת מצטרפים ופועלים יחד כשני המתירים של הלחם הבא עמהם, היה מקום לחשוב שהם מחוברים זה לזה. מלמדת המשנה שאינם מחוברים, וכשמפגל באחד מהם - חברו נשאר כשר.
יתרה מזו: עצמאותם מגעת עד כדי כך, שאם בשעת עבודות הדם של הכבש הראשון - השחיטה, הקבלה והזריקה - חשב מחשבת חוץ לזמנו על הקרבת הכבש השני או על אכילתו, אין המחשבה רלוונטית כלל, שכן שני זבחים עצמאיים הם. ולפיכך שניהם כשרים: הכבש הראשון, שלא נעשתה בו מחשבת פיגול הנוגעת לו עצמו, נשאר כשר, ובוודאי שהכבש השני אינו מושפע ממחשבה שנחשבה בשעת עבודתו של הראשון. וגם חכמים מודים בזה.
כפי שכבר צוין במשנה הראשונה שבפרק, דין זה עומד בניגוד לקומץ וללבונה, ששם אמרו חכמים שהעושה את הקומץ וחושב על הלבונה - הרי זה מפגל, מפני שהם מתקדשים בכלי אחד והרי הם כשני חצאים של דבר שלם. מה שאין כן בכבשי עצרת, שהם שני זבחים נפרדים העומדים בפני עצמם, אלא שנדרשת עשיית שניהם כדי להתיר את הלחם.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין המנחות שיש להן שני מתירים - קומץ ולבונה, שני כבשי העצרת ושני בזיכי לחם הפנים - ואת מחלוקת רבי מאיר וחכמים אם מפגלים בחצי מתיר: לרבי מאיר פיגול באחד המתירים עושה את הקרבן כולו פיגול וחייבים עליו כרת, ולחכמים אין פיגול עד שיפגל את כל המתיר, ובינתיים הקרבן פסול מדרבנן. עוד למדנו שחכמים מודים במנחת חוטא ובמנחת קנאות, שהקומץ הוא בהן המתיר היחיד, ומכאן הטעם לגזירת חכמים - שמא יבואו להתיר אף בהן ואף בלחם הפנים שאין בו אלא לבונה. ולבסוף למדנו שכבשי העצרת זבחים עצמאיים הם, ופיגול באחד מהם אינו פוסל את חברו.