מנחות, פרק ב', משנה ג'. אנו ממשיכים לדון במנחות שהמתיר שלהן - הגורם המאפשר את אכילתן - אינו החמץ שלהן עצמן. לפנינו שני מקרים: קרבן התודה וכבשי עצרת.
קרבן תודה:
קרבן התודה הוא כמעט תת-קטגוריה של קרבן שלמים. הוא קרב כאשר אדם ניצל מאחד מארבעה מצבים בסיסיים של סכנת חיים, הידועים בראשי התיבות חיי"ם:
ח - חבוש: מי שהיה נתון במאסר.
י - יסורין: מי שסבל יסורים של סכנת חיים.
י - ים: מי שחצה ים או אוקיינוס.
מ - מדבר: מי שחצה את המדבר.
מי שיצא מאחד מארבעה מצבים אלו בשלום, עליו להביא קרבן מיוחד הנקרא קרבן תודה, שהוא קרבן הודיה.
שני ההבדלים בין התודה לשלמים:
ארבעים הלחמים: את התודה מלווים ארבעים ככרות לחם - ארבעה סוגים, עשר ככרות מכל סוג. שלושה מן הסוגים אינם חמץ, והרביעי חמץ. הכהן מקבל ככר אחת מכל אחד מארבעת הסוגים ואוכלה, ואלו הן המנחות שבהן אנו עוסקים - הלחמים המלווים את הקרבן.
זמן האכילה: התודה נאכלת ביום שהיא קרבה ובלילה שאחריו בלבד, בשונה מן השלמים הנאכלים אף ביום המחרת.
בהקשר זה אנו עוסקים בפיגול: מחשבה לאכול את קרבן התודה או את לחמיו מחוץ לזמן הראוי, כאשר הזמן הראוי הוא היום שבו קרבה והלילה שאחריו, עד עלות השחר של הבוקר שלמחרת.
היחס בין הזבח ללחם - עיקר וטפל:
"התודה מפגלת את הלחם" - מחשבת חוץ לזמנו בשעת עבודת הזבח מפגלת לא רק את הבהמה, אלא אף את הלחם המלווה אותה. העיקרון המנחה הוא שכיכרות הלחם המלוות את התודה נקראות טפל, והן כפופות לתודה שהיא העיקר; ולפיכך, המפגל את התודה - הכיכרות נגררות אחריה.
"והלחם אינו מפגל את התודה" - אם בשעה שעשה אחת מארבע העבודות ההכרחיות של הזבח (שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה) חשב לאכול לא את הבהמה אלא את כיכרות הלחם מחוץ לזמן הראוי, נעשים הלחמים פיגול והתודה אינה נעשית פיגול. העבודה פסולה, אך רק הלחמים יישאו את עונש הכרת אם ייאכלו.
"כיצד? השוחט את התודה לאכול ממנה למחר" - וכן הדין בקבלה, בהולכה ובזריקה: חשב בשעת מעשה לאכול מבשר התודה למחר, לאחר עלות השחר. והוא הדין אם חשב להקריב את הדם או להקטיר את האימורים לאחר הנץ החמה - התודה ולחמה מפוגלים.
כבשי עצרת:
אותו יחס עצמו של עיקר וטפל קיים בכבשי עצרת - שני הכבשים הקרבים בשבועות ומלווים בשתי הלחם. הכבשים הם המתיר של הלחמים, אף שהם קרבנות בפני עצמם, ואילו הלחם טפל וכפוף לזבח הבהמה שהוא העיקר.
"הכבשים מפגלין את הלחם" - מחשבת חוץ לזמנו בכבשים עושה פיגול לא רק את הכבש, אלא אף את הלחם.
"והלחם אינו מפגל את הכבשים" - חשב בשעת אחת מעבודות הכבשים לאכול את שתי הלחם בזמן שאינו ראוי, הלחם נעשה פיגול והכבשים אינם נעשים פיגול.
"כיצד? השוחט את הכבשים לאכול מהן למחר" - וכן הדין בקבלה, בהולכה ובזריקה, ולשם הפשטות מדובר בשני הכבשים כאחד: חשב לאכול מן הכבשים למחר במקום היום, או שחשב על הדם למחר, או על האימורים למחר - הכבשים נעשים פיגול, ואף הלחם מפוגל עמם, שהרי שתי הלחם טפלים לכבשים.
"לאכול מן הלחם למחר" - אם בשעה שעשה אחת מעבודות הדם העיקריות בשני הכבשים חשב שהכבשים ייאכלו בזמנם הראוי, אך שתי הלחם המלווים אותם ייאכלו מעבר לזמנם - "הלחם מפוגל והכבשים אינם מפוגלים". הלחם נעשה פיגול, ואילו הבהמות עצמן אינן נעשות פיגול אלא פסולות בלבד; לפיכך יש להוציאן לבית השריפה ולשורפן ככל קרבן פסול, ולעשות זאת שוב מחדש.