אנו עומדים במסכת מנחות, פרק ו' משנה ג', העוסקת בשמן הנכנס בהכנת המנחות. כפי שנראה במשנה, מנחה טיפוסית עוברת שלושה שלבים של נתינת שמן.
שלושת שלבי מתן השמן:
מתן שמן בכלי: נותנים שמן בתחתית כלי השרת, ועליו בא הקמח.
הבלילה: נותנים שמן נוסף על גבי הקמח, ובוללים ומערבבים יחד.
היציקה: לאחר שהמנחה מוכנה, יוצקים עליה שמן מלמעלה.
נחלקו הראשונים במנחה שעתידים ללוש אותה כבצק לטיגון במחבת או לאפייה בתנור: האם מוסיפים תחילה את המים, או תחילה את השמן ואחר כך מערבבים אותו עם המים.
במנחה המטוגנת או הנאפית ישנם שלבים נוספים. האפייה מורכבת יותר, ונשוב אליה בהמשך המשנה. בטיגון - מנחת מחבת ומנחת מרחשת - מוסיפים מים, עושים מן העיסה חלות, ולאחר מכן פותתים אותן: מקפלים כל חלה לשניים פעמיים ומפוררים אותה לחתיכות דקות (החלות דומות במידה רבה לפנקייק), ועל גבי הפירורים ניתן השמן.
סדר הכנת מנחת מחבת ומרחשת לשיטת הברטנורא:
נציג שיטה אחת בלבד, שכן ישנם הבדלים דקים בין הראשונים. הברטנורא נוקט כשיטת חכמים, וכך ההלכה, וסדר זה סולל את הדרך לראות את תמונת המשנה בשלמותה.
נתינת מעט שמן בתחתית כלי השרת.
נתינת הסולת לתוך כלי השרת על גבי השמן.
נתינת שמן נוסף על הסולת ובלילתם יחד - זו נתינת השמן השנייה, והיא קודמת להכנסת המים. בכך הולך הברטנורא בשיטת הרמב"ם, ואילו רש"י ותוספות מבינים שהמים באים לפני הנתינה השנייה של השמן.
הוספת מים פושרים (בטמפרטורת החדר) ולישת הכול יחד.
חלוקת העיסה לעשר חלות נפרדות.
טיגון במחבת או במרחשת.
קיפול לרבעים ופתיתת החלות לחתיכות.
יציקת השמן השלישית על גבי הפירורים.
הוספת הלבונה, ולאחר מכן הקמיצה.
זהו סדרם של המחבת והמרחשת. בהמשך המשנה נראה כי בנאפים בתנור - החלות והרקיקין - לא יהיו שלוש נתינות שמן.
לשון המשנה:
"כל המנחות נעשות בכלי" - כל מנחה שכל הכנתה נעשית בתוך כלי חרס, ואף אם שימשו בה כמה כלים, טעונה שלוש מתנות שמן, שלוש נתינות נפרדות שהן שלושה שלבים בתהליך:
"יציקה" - בסוף, מלמעלה.
"בלילה" - באמצע, בערבוב.
"מתן שמן בכלי קודם לעשייתן" - שמן בתחתית הכלי קודם תחילת ההכנה.
תמוה שהמשנה אינה נוקטת בסדר הכרונולוגי, אלא פותחת באחרון ומסיימת בראשון. המפרשים עמדו על כך, ואין בידינו תשובה מספקת.
אמירת המשנה "נעשות בכלי", כלומר בכלי חרס, באה למעט את מאפה התנור - החלות והרקיקין הנאפים בתנור. התנא כאן סובר שהתנור אינו מקודש ואינו כלי חרס, ולפיכך אין הנאפים בו בכלל שלוש המתנות. אלו שאינם נאפים בתנור טעונים שלוש נתינות, ואילו הנאפים - שתי מריחות, ואולי אף אחת בלבד, במחלוקת ראשונים כפי שנראה.
מחלוקת רבי וחכמים - מתי ניתן השמן:
"והחלות בולל דברי רבי" - לשיטת רבי, בחלות האפויות אופים תחילה, אחר כך פורסים אותן לחתיכות, ואז בוללן ונותנים את השמן. לפי הרמב"ם, לשיטת רבי זו הפעם היחידה שניתן בה השמן, אף שאין הלכה כרבי.
"וחכמים אומרים סולת" - החכמים אומרים שנותנים את השמן בסולת, כלומר בקמח שבעיסה, קודם האפייה, שלא כרבי הסובר שלאחריה. נמצא שלשיטת חכמים, שהיא ההלכה, בשעה שהחלות נכנסות לתנור כבר מעורב בעיסה שמן.
אף שהמשנה נוקטת בחלות, מחלוקת רבי וחכמים - האם השמן ניתן קודם שנעשית העיסה פְּסִיסִין או לאחר מכן - קיימת אף במנחת מחבת ומרחשת: לשיטת רבי מכינים את העיסה בלא שמן, ורק לאחר מכן בוללים את החתיכות; ולשיטת חכמים, וכן ההלכה, נותנים את השמן בקמח.
ובנאפים בתנור: "החלות טעונות בלילה" - את החלות בוללים בשמן; "והרקיקין משוחין" - את הרקיקין אין בוללים אלא מושחים בשמן. מדובר במה שנעשה לאחר הכנת הכיכרות או הרקיקים, שאז נותנים עליהם את השמן. בנאפים בתנור אין נתינת שמן בתחתית הכלי, ולשיטת הרמב"ם השמן ניתן בעיסה עצמה; ואילו ברקיקין מעכבים את השמן עד לאחר מכן, ומושחים אותם מלמעלה.
"כמין כי" - דברי רבי שמעון:
כיצד מבצעים את המשיחה על גבי הרקיקין? אומרת המשנה "כמין כי" - כמין האות היוונית כי. ומוסיפה: "ושאר השמן נאכל לכהנים" - השמן שנותר לאחר המשיחה נאכל לכהנים. נמצא שרבי שמעון אומר כאן שני דברים נפרדים: ראשית, שברקיקין מושחים משיחת שמן בצורת כי; ושנית, שהשמן נותר והכהנים אוכלים אותו.
הגמרא מביאה שתי ברייתות החולקות על שתי הנקודות:
האחת: אין צורך למשוח בצורת כי, אלא מורחים את השמן באופן שווה על פני הרקיק, כמריחת חמאה על לחם.
השנייה: אין מושחים משיחה אחת בלבד, אלא חוזרים ומושחים שמן שוב ושוב על אותם רקיקין עד שלא נותר שמן כלל. הכהנים אוכלים את הרקיקין השמנוניים, ואין שמן נפרד הנשאר לאכילה.
ההלכה נפסקה כשיטה זו, ולא כלשון משנתנו: אין מושחים כמין כי, אלא - לשיטת הרמב"ם - מורחים את השמן על הרקיק וחוזרים על המשיחה עד שנספג כל השמן.
שלוש שיטות בביאור "כמין כי":
הכול מסכימים שמדובר באות יוונית, וכך ברור מן הגמרא. אך באיזו אות מדובר?
הרמב"ם: הכוונה לאות היוונית כי (הנכתבת באנגלית C-H-I, ולעיתים X-I), שצורתה כצורת X, הן באות הגדולה והן בקטנה. מאחר שאין X באלף בית העברי, והמשיחה בצורת X היא דרך פשוטה ואסתטית למשוח את השמן על הרקיק, נקטו לשון אות יוונית.
הברטנורא, ההולך בשיטת רש"י: הכוונה לאות יוונית שצורתה כאות העברית ט', כעין צורת U - היא האות אפסילון, הנכתבת בגרסתה הקטנה כמין U. ותמוה מעט מדוע נזקקנו לאותיות יווניות בשעה שיש בידינו ט' שצורתה בקירוב U; ואפשר להשיב שאין הט' ממש בצורת U, ומשביקשו צורת U או C ממש - לא נמצאה אות עברית, ונזקקו לאות יוונית.
ותמיהה נוספת: מדוע לקרוא לאפסילון "כי"? הצעה אחת מצויה ב"יד אברהם" של ארטסקרול, ובסוגריים מרובעים - סימן לכך שלא היה בידיהם מקור לדבר אלא הצעה משלהם, הנראית משכנעת ומיישבת את השאלה: "כי" עניינו כ"ף, שהיא עשרים בגימטרייה, כלומר כמו האות העשרים; ואכן האות העשרים באלפבית היווני היא האפסילון.
הערוך: אין הכוונה לכי (X) ואף לא לאפסילון (U), אלא ללמדא. הלמדא הגדולה צורתה כמין V הפוכה. לפי זה מובן מדוע נזקקנו לאות יוונית, שהרי אין בעברית אות בצורת V; ומדוע נקראת למדא "כי" - כשם שהכ"ף היא האות האחת עשרה באלף בית העברי, כך האות האחת עשרה באלפבית היווני היא למדא.
על כל פנים, תהא הצורה אשר תהא - X, V או U - אין הדברים אמורים אלא לשיטת רבי שמעון, ואף היא אינה מפורשת במשנה אלא הגמרא היא שמייחסת אותה לרבי שמעון. ומאחר שאין זו ההלכה לשיטת הרמב"ם, הרי זה עניין צדדי. בשורה התחתונה: ההלכה היא שמושחים את השמן על פני כל הרקיק, וחוזרים ומושחים עד שנספג כל השמן באותם רקיקין.