משנה שביעית בפרק שלישי, ואנו ממשיכים לדון בלחם המלווה את קרבן התודה. שני נושאים נפרדים לפנינו במשנה זו: הראשון עוסק בקדושה המושקעת בלחמים ובשאלה מתי היא חלה, והשני בשחיטה שנפל בה פסול וכיצד היא משפיעה על הלחמים.
שתי דרגות של קדושה:
קדושת דמים - קדושה שאינה עצמותית אלא כספית מעיקרה, ולפיכך ניתן להעבירה ממקומה. בלחמי התודה היא נוצרת על ידי אמירה בפה: האדם אומר "לחמים אלו יהיו הלחמים שאביא עם התודה שלי", ובכך הוא משקיע בהם קדושה. אך מאחר שזו קדושת דמים בלבד, אם נטמא הלחם ניתן להוציא את קדושתו אל הכסף, לקנות בו לחם חדש שתחול עליו הקדושה, והכול כשר.
קדושת הגוף - קדושה עצמית החלה על ידי שחיטת התודה שהלחמים מלווים אותה. מרגע השחיטה שוב אין הלחמים לחם חולין המשועבד להיות מוקרב, אלא הם עצמם בגדר מאכל קרבני.
הנפקא מינה בין שתי הדרגות מתבטאת בכמה עניינים:
טומאה: טבול יום או מחוסר כיפורים, שדרגתם כשארית טומאה (שני או שלישי), אינם מטמאים כיכר לחם רגילה, שכן לחם חולין אינו מקבל אלא טומאת שני. לפיכך, כל עוד יש בלחמים קדושת דמים בלבד, והם לחמים הממתינים להיעשות לחמי קרבן, אין הם נטמאים במגעם. אך משנשחטה התודה וחלה עליהם קדושת הגוף, הם מקבלים טומאה אף מטבול יום וממחוסר כיפורים.
יוצא: המוציא את הלחמים מירושלים קודם שחיטת התודה, אין בכך פסול. לאחר השחיטה, ההוצאה פוסלת אותם משום יוצא, כפי שכבר למדנו.
לינה: לחם שנשאר בלילה כשיש בו קדושת דמים בלבד אינו נפסל, ואילו משחלה עליו קדושת הגוף נקבע לו זמן, ובבוקר שלאחר שחיטת התודה נפסלים הלחמים מעצם הלינה.
תנאי הלחם בשעת השחיטה:
נקודתה הראשונה של המשנה היא שבשעת השחיטה צריכים הלחמים להיות מוכנים, כלומר אפויים ולא בצק בלבד, וסימן הדבר שיש להם קרום, וכן שיהיו במקום הראוי להם. ואם לא, אין השחיטה מקדשת את הלחמים, התודה עצמה קרבה כשלמים, ואילו הבעלים חייב להביא בהמה חדשה לתודה עם לחמים חדשים ולהתחיל מתחילה.
אומרת המשנה: שחט את התודה כראוי בפנים, בתוך העזרה, ולחמה "חוץ לחומה" - לא קדשו הלחמים בקדושת הגוף, והתודה לא עלתה לו לשם תודה.
נחלקו בגמרא ריש לקיש ורבי יוחנן באיזו חומה מדובר:
ריש לקיש: הכוונה לעזרה. מאחר שהפסוק אומר שהלחמים באים ומוקרבים "על" קרבן התודה, ואין הכוונה ממש עליו, למדים שצריכים הם להיות סמוכים לו ובנוכחותו. ואם הלחם מחוץ לעזרה, הכול פסול.
רבי יוחנן: הכוונה למחוץ לבית פאגי. ישנן גרסאות ופירושים שונים למה מתייחס הדבר: יש שפירשו הר הבית ויש שפירשו חומות ירושלים. רוב המפרשים לומדים שאלו חומות ירושלים, והסברה נותנת כן, שהרי הלחם נאכל בתוך חומות ירושלים בתורת קדשים קלים, וכשמוציאים אותו מחוץ לחומות הוא נעשה יוצא ונפסל; ואם היה מלכתחילה מחוץ לגבול, מעולם לא חלה עליו הקדושה. הרמב"ם, לעומת זאת, מבין שמחוץ לבית פאגי היינו מחוץ לחומות המקיפות את הר הבית, אף שהסברה לקביעת גבול זה אינה ברורה כל צורכה.
עוד אומרת המשנה: שחט את התודה קודם ש"קרמו" הלחמים בתנור, ואפילו נאפו וקרמו כל הלחמים חוץ מאחד, אין אף אחד מארבעים הלחמים מתקדש. שוב, בהמה זו נשחטה לשם תודה וקרבה כשלמים, והבעלים צריך להביא בהמה חדשה לקרבן תודה חדש, בהנחה שהתחייב בנדר להביא תודה.
פסול בשחיטה עצמה:
נקודתה השנייה של המשנה עוסקת במקרה שהלחמים נמצאים במקומם הראוי, אלא שהשחיטה עצמה נפסלה. מאחר שהלחמים טפלים לבהמה, לזבח, כשנפסלת הבהמה עלולים גם הלחמים להיפסל. ומאחר שקדושת הגוף של הלחמים חלה עם השחיטה, הכול תלוי בכך שתיעשה השחיטה כראוי, והיא הרגע המכריע.
שתי אפשרויות לפנינו: האחת, שהבהמה כשרה ורק השחיטה נעשתה שלא כראוי; והשנייה, שהשחיטה כמעט אינה רלוונטית, מפני שהבהמה לא הייתה כשרה מלכתחילה, כגון שהייתה טריפה או בעלת מום.
"שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה" - השוחט חשב מחשבות פוסלות: חוץ לזמנה, שחשב להקריב או לאכול בזמן שאינו נכון, וזהו פיגול; או חוץ למקומה, שחשב להקריב או לאכול את הבשר במקום שאינו נכון. בזה אומרת המשנה "קדש הלחם", ושני דברים קורים כאן: הלחמים מתקדשים, שהרי השחיטה מקדשת אותם, ומאידך הכול נעשה פסול לגמרי והלחמים טעונים שריפה כבשר. ובמחשבת חוץ לזמנה, האוכל מן הלחם, כאוכל מן הבשר, חייב כרת.
הטעם לכך הוא שיש בשחיטה זו רמה מסוימת של תוקף, שהרי אילו חשב את המחשבות הפסולות הללו ועלתה התודה על המזבח, היה משאירה שם. ומשום כך מועילה השחיטה להשקיע בלחמים קדושת הגוף.
"שחטה ונמצאת טריפה" - שחט את התודה ונתברר שהייתה נקובה בלב ועומדת למות, הרי הקרבן אינו כשר ו"לא קדש הלחם". מאחר שהבהמה הייתה פסולה מלכתחילה, אין השחיטה רלוונטית ואף הלחמים אינם מתקדשים.
נמצא שעליו להביא בהמה חדשה לתודה, אם התחייב בנדר. אך אם הייתה זו נדבה, שהקדיש בהמה מסוימת זו לתודה, הרי הוא פטור לחלוטין. ואילו בנדר, שאמר "הרי עלי להביא תודה", חייב להביא תודה חדשה, אלא שרשאי להשתמש באותם לחמים ישנים, שהרי עדיין לא התקדשו.
"שחטה ונמצא בעל מום" - שחט ונתגלה בדיעבד שהייתה בעלת מום. הקשתה הגמרא את השאלה המתבקשת: רוב בעלי המומים ניכרים ממרחק שאינם כשרים, ומה אפוא מדובר כאן? אלא שמשנתנו עוסקת במום קטן ביותר, שאין רואים אותו בתחילה, ואף כזה שאילו היה בעוף לא היה פוסל כלל. ובמום קטן שכזה נחלקו במסכת זבחים בפרק תשיעי רבי עקיבא וחכמים, אם בדיעבד, כשהעלה בהמה כזו על המזבח, משאירה שם או מורידה. מדובר בדוקין שבעין, כעין קטרקטים.
רבי אליעזר סובר כרבי עקיבא, שבדיעבד אילו העלה אותה על המזבח לא הייתה יורדת, ולפיכך יש בשחיטה זו דרגת תוקף והיא מקדשת את הלחם. וחכמים אומרים "לא קדש": בהמה זו, בהיותה בעלת מום, אף שהמום קטן ובעין, פסולה לגמרי, ונמצאת פסולה עוד קודם השחיטה, והרי השחיטה כאילו לא הייתה ואין הלחם מתקדש. עליו להתחיל מחדש ולהביא בהמה חדשה, ואת אותם לחמים ישנים רשאי להשתמש. וההלכה כחכמים.
"שחטה שלא לשמה" - שחט את התודה ובשעת השחיטה התכוון לקרבן אחר, לשלמים או לעולה, "לא קדש הלחם". אותו דין נאמר גם בשאר קרבנות הבהמה הבאים עם לחם, והמשנה מונה שניים: "וכן איל המילואים", אותה חנוכה חד פעמית של שבעת ימי המילואים במשכן שבמדבר, "וכן שני כבשי עצרת", שני הכבשים הבאים בכל שבועות. והמשנה לא הזכירה, אך הוא הדין ללחמי הנזיר.
יסוד הדבר: בתודה, אם אינו שוחטה לשמה אלא בכוונת קרבן אחר, אין הלחמים מתקדשים. אין זו סברה מכריחה אלא הלכה הנלמדת מן הפסוק, שצריך לשחוט אותה במיוחד לשם היותה תודה, ואם לאו אין הלחמים מתקדשים. ומן התודה נלמד הדין לשאר הזבחים הבאים עם לחם: המילואים, כבשי עצרת ואיל הנזיר. ואף שהשחיטה חלה והבהמה ממשיכה ליקרב כקרבן, הבעלים צריך להביא קרבן חדש, שהרי אין הראשון עולה לו לשמו, ואילו הלחמים לא התקדשו, וניתן להשתמש באותם לחמים ישנים עבור הניסיון השני, לשוחטם על הזבח המתאים.
לסיכום: במשנה זו למדנו על שתי דרגות הקדושה בלחמי התודה: קדושת דמים החלה באמירה בפה, וקדושת הגוף החלה בשחיטת התודה, ועל הנפקא מינה שביניהן לעניין טומאה, יוצא ולינה. עמדנו על התנאים שהלחמים יהיו קרומים בתנור ובמקומם הראוי, ועל מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן בגדר "חוץ לחומה". לאחר מכן למדנו את דיני הפסול בשחיטה עצמה: בחוץ לזמנה ובחוץ למקומה קדש הלחם ונפסל, בטריפה ובבעל מום לחכמים לא קדש, וכן בשוחט שלא לשמה, בתודה ובשאר הזבחים הבאים עם לחם.