מנחות פרק ד', משנה ד'. אנו ממשיכים לעסוק במצוות העומדות ברשות עצמן: אף שהן נראות כמכלול מחובר, כל אחת עומדת בפני עצמה ואין האחת תלויה בחברתה, כלומר אין האחת מעכבת את השנייה. משנתנו פותחת בעניין התמידין והמוספין שבבית המקדש.
בכל יום היו מקריבים שני כבשים: אחד בבוקר - תמיד של שחר, ואחד לאחר הצהריים - תמיד של בין הערביים. הדרך הראויה היא שאלו יהיו הקרבן הראשון והקרבן האחרון של היום, ובכך הם תוחמים את היום משני קצותיו. באמצע היום מקריבים קרבנות פרטיים, ובימים מיוחדים - שבת, ראש חודש וימים טובים - מתווספים קרבנות ציבור הנקראים מוספין.
התמידין והמוספין - מצוות נפרדות:
עניינה של משנתנו הוא שהמצווה להביא את קרבנות המוסף השונים אינה תלויה בהבאתם הנכונה של התמידין, וכן להיפך. אלו מצוות נפרדות, ולכאורה הדבר פשוט: מדוע תהיינה תלויות זו בזו? לפיכך מבארים המפרשים כי המילה "מעכבין" נוקטת כאן משמעות שונה מזו שבמשניות הקודמות. שם הכוונה שדבר אחד תלוי בחברו, ואילו כאן הכוונה שהסדר אינו מעכב.
לכתחילה הדרך הראויה היא להביא תחילה את תמיד של שחר, אחריו את מוסף היום, ולאחר הצהריים את תמיד של בין הערביים. אם שינה מן הסדר, למשל הביא את המוסף לפני תמיד של שחר - עבר עבירה ולא נהג כשורה, אך בדיעבד יצא ידי חובתו והקרבנות כשרים. זו נקודתו הראשונה והבסיסית של החלק הראשון במשנה.
חסורי מחסרא - חינוך המזבח:
הגמרא קובעת כי חסרות במשנתנו כמה מילים - "חסורי מחסרא" - והדבר מתברר בסופה. נקדים את הדין כבר עתה: אין מניעה להביא תמיד של בין הערביים גם אם לא הובא תמיד של שחר; הבוקר אמנם הוחמץ, אך קרבן אחר הצהריים בא. ואולם יש כאן סייג חשוב: הקרבן הראשון המובא אי פעם על המזבח החיצון, הוא מזבח העולה, חייב לבוא דווקא כתמיד של שחר. אין מחנכים את המזבח בתמיד של בין הערביים. לפיכך, אם הקרבן הראשון עתיד להיות קרבן של אחר הצהריים - אין מביאים אותו, וממתינים למחרת.
ומכאן ללשון המשנה: "התמידין אינן מעכבין את המוספין". פשוטו של דבר, שהכישלון בהבאת התמיד אינו פוסל את המוסף. לפי המפרשים הכוונה כפולה:
אם לא הובא התמיד בבוקר והוקדם המוסף - בדיעבד הדבר מקובל.
ואם הביא את תמיד של בין הערביים קודם שהביא את המוספין או חלקם - טעה, ואף על פי כן רשאי להביא את שאר המוספין החייבים באותו יום.
הכלל הנלמד הוא שהתמיד קודם למוסף; אך אם הקדים את המוסף, לא נהג כראוי - ומכל מקום הכול כשר. וכן, אם לא הביא את התמיד בבוקר, מביא את של בין הערביים, ובלבד שאין זה הקרבן הראשון שהוקרב אי פעם על אותו מזבח.
באילו כהנים מדובר:
הדיון נסוב על אותה קבוצת כהנים שנבחרה לעבודה באותו בוקר, במסגרת הפייס - ההגרלה הנזכרת במסכת תמיד, הקובעת מי הכהנים המקבלים את עבודות היום. הכהנים מחולקים לעשרים וארבעה משמרות, וכל משמר מתחלק לשש או שבע תת־קבוצות הנקראות בית אב. בית האב של אותו יום, אותם כהנים המשרתים בו, משרתים פעם אחת בלבד באותו שבוע ואף פעם אחת בעשרים וארבעה שבועות, ולכן רבים מבקשים לזכות בעבודה, ובפייס נבחרים העושים אותה.
על כך אומר רבי שמעון, ומחלק בין שני מצבים:
באונס או בשוגג: אם לא הובא תמיד של שחר מחמת אונס - למשל שלא נמצאו כבשים - או מחמת טעות, שסברו שיש שהות בידם ונמצאו טועים, אותם כהנים עצמם מביאים את תמיד של בין הערביים.
במזיד: אם התכוונו שלא להביאו, באומרם שאפשר להביאו אחר הצהריים - נקנסים ואינם רשאים להביא את קרבן בין הערביים. זהו עונש על התרשלותם בחובתם, ולפיכך מפסידים את הזכות. כמובן, כהנים אחרים חייבים להביאו.
הקטורת ומזבח הזהב:
קרבן נוסף מובא בכל יום, ולמעשה פעמיים ביום, מחציתו בבוקר ומחציתו אחר הצהריים - הקטורת. הקטורת אינה נשרפת על המזבח החיצון אלא על המזבח הפנימי שבהיכל. מבנה ההיכל כולל שלושה חלקים:
האולם: חדר הכניסה שבחזית.
הקודש: ובו מזבח הזהב, הוא מזבח הקטורת; בצד הצפוני עומד השולחן ועליו שתים עשרה החלות של לחם הפנים; ובצד הדרומי המנורה על שבעת נרותיה.
קודש הקדשים: מאחור, בצד המערבי.
אחת בשנה מכינים מנה גדולה של קטורת לשנה שלמה, ובכלל זה תוספת עבור המנה הכפולה של יום הכיפורים. בכל יום מקטירים שווי מנה אחת, שהיא צירוף אחד עשר הסממנים שמהם נעשית הקטורת. מנה היא כחצי קילוגרם, ומחציתה קרבה בבוקר ומחציתה אחר הצהריים - זו הדרך הראויה.
ואומרת המשנה: "לא הקטיר קטורת בבוקר - יקטיר בין הערביים". אם לא הובאה מנת הבוקר, אין הדבר כשורה, אך הקטרת אחר הצהריים אינה תלויה בהקטרת הבוקר.
עוד תלמד המשנה, בהקבלה לאמור לעיל: בעוד שאת המזבח החיצון שבעזרה מחנכים דווקא בתמיד של שחר, את מזבח הזהב הפנימי אפשר וצריך לחנוך דווקא בקטורת של בין הערביים - ואפילו כאשר לא נעשה במזבח זה שימוש מעולם.
אמר רבי שמעון: "וכולה הייתה קרבה בין הערביים" - כלומר, אם לא הביא את חצי המנה בבוקר, מביא מנה שלמה אחר הצהריים, שכן בסופו של יום עליו להקטיר שווי מנה שלמה במהלך היום. אין הלכה כמותו, אלא כתנא קמא: אם לא הובאה מחצית הבוקר, מקטיר חצי מנה בלבד אחר הצהריים.
חנוכת הכלים:
מכאן ממשיכה המשנה לדין חנוכת הכלים, וכיצד יש לעשותה:
"שאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים" - ודווקא בקטורת של בין הערביים.
"אלא בתמיד של שחר" - המזבח החיצון, הידוע כמזבח העולה ולעיתים כמזבח הנחושת, אינו מתחנך אלא בקרבן התמיד של הבוקר.
"אלא בלחם הפנים בשבת" - סידור השולחן שבקודש נעשה בשתים עשרה החלות שעל שני המערכות, ודווקא בשבת. אם בשבת לא הונח הלחם על השולחן מסיבה כלשהי, ורק ביום שלישי הושג הלחם - חלף המועד, ואין מניחים את לחם הפנים על השולחן באמצע השבוע.
"אלא בשבעה נרות בין הערביים" - חנוכת המנורה נעשית דווקא אחר הצהריים, בכל שבעת הנרות שבקני המנורה.
לעניין המנורה יש להעיר: לדעת הרמב"ם, השונה כמעט מכל האחרים, מדליקים את המנורה פעמיים ביום - פעם אחת אחר הצהריים ופעם אחת בבוקר. לשיטתו נמצא שחנוכת המנורה נעשית בהדלקה של אחר הצהריים ולא בהדלקת הבוקר. ואילו לדעת רוב הלומדים, שאין שתי הדלקות אלא הדלקה אחת ביום אחר הצהריים, פירוש הדברים שההדלקה נעשית אחר הצהריים.
ואם לא הדליק, מחמת שלא היה בידו או מכל סיבה אחרת - אין מדליקים את המנורה באמצע הלילה. עתה מאוחר מדי, וההזדמנות אבדה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי התמידין והמוספין אינם מעכבים זה את זה, וכי "מעכבין" כאן עניינו סדר בלבד - שבדיעבד אין הוא פוסל. עמדנו על תוספת הגמרא בדרך "חסורי מחסרא", שלפיה הקרבן הראשון על המזבח החיצון חייב להיות תמיד של שחר; על דברי רבי שמעון המחלק בין שוגג ואונס למזיד לעניין הכהנים המשלימים בבין הערביים; על הקטורת המתחלקת בין בוקר לערב ועל מחלוקת רבי שמעון ותנא קמא בה; ולבסוף על דיני חנוכת מזבח הזהב, המזבח החיצון, השולחן והמנורה, שלכל אחד מהם מועד וקרבן משלו.