מנחות, פרק ד', משניות ד'-ה'. משניות אלו עוסקות בחביתי כהן גדול - מנחת החביתין שמביא הכהן הגדול מדי יום.
מהי מנחת החביתין:
אופן עשייתה - נעשית ביסודה על מחבת, ומכאן שמה.
שיעורה - עישרון סולת רגיל, אלא שהיא שמנה יותר: שלושה לוגים של שמן זית, ובנוסף לבונה.
צורתה - נאפית לשתים עשרה חלות.
זמנה - חציה קרב בבוקר וחציה בין הערביים.
מימונה - הכהן הגדול משלם עליה מכיסו.
כיצד נחלקת המנחה לשני חצאים - מחלוקת הראשונים:
לדעת רוב המפרשים (הריב"א, הר"ש ועוד) - אופים שתים עשרה חלות, ומהן שש קרבות בבוקר ושש בין הערביים.
לדעת הרמב"ם - אופים שתים עשרה חלות בבוקר, ומחלקים כל אחת מהן לשניים; שנים עשר החצאים קרבים בבוקר, ושנים עשר החצאים הנותרים בין הערביים.
מכאן ואילך דנה המשנה בפרטים העולים ממבנה זה.
המשנה פותחת: "חביתי כהן גדול, אינן באות חצאים" - אין הכהן הגדול רשאי להביא חצי מן המתכון בבוקר וחצי ממנו בין הערביים. לפי ההבנה הפשוטה, אין הוא יכול לאפות שש חלות בבוקר ולאפות שש נוספות מאוחר יותר.
"אלא מביא עשרון שלם" - הוא מביא עישרון שלם, שהוא שיעור של 43.2 ביצים, כמידת גלון של קמח. "וחוצהו" - לאחר הכנתו הוא מחלקו לשניים. "ומקריב מחצה בשחרית" - חצי מן המתכון, שהן שש חלות לפי רוב הדעות או שנים עשר חצאים לפי הרמב"ם, "ומחצה בין הערביים" - והחצי השני קרב אחר הצהריים. כך אמור הדבר להיעשות.
כהן גדול שמת ומינו אחר תחתיו:
מה הדין אם הכהן הגדול הביא את העישרון השלם, הכינו כחביתין, שש מן החלות קרבו בבוקר - ואז מת? אם באותו יום ממנים כהן גדול חדש, מה עליו להביא: האם משלים את החצי שנותר מן הראשון, או מביא מנחה חדשה - שלמה או חצויה?
אומרת המשנה: "וכהן שהקריב מחצה בשחרית ומת, ומינו כהן אחר תחתיו" - הכהן הגדול מת, חצי מן החביתין שלו טרם קרב, והספיקו למנות כהן גדול חדש באותו יום. "לא יביא חצי עשרון מביתו" - אין הכהן החדש מביא חצי עישרון ומכין ממנו חצי מנחה, שהן שש חלות; ואף לא "וחצי עשרון של ראשון" - אין הוא מקריב את מחציתן הנותרת של חלות הראשון, שהרי הראשון כבר אינו כהן גדול, שכן נפטר, ועתה יש להביא כהן גדול חדש.
"אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה" - הכהן הגדול השני מביא עישרון שלם, עושה ממנו חביתין שלמים, חוצה אותם ומקריב את החצי האחד. "ומחצה אבד" - החצי השני יורד לאיבוד, שאין אפשרות להקריבו: הוא נפסל בלינה, ולמחרת יישרף בבית השריפה.
ומסכמת המשנה את התמונה הכוללת: "נמצאו שני חצאים קרבים ושני חצאים אובדין" - שני חצאים קרבו: החצי הראשון בבוקר מן הכהן הגדול הראשון, והחצי השני בין הערביים מן הכהן הגדול השני. ושני חצאים אבדו: מחציתו הנותרת של הראשון ומחציתו הנותרת של השני, הנפסלים בלינה ונשרפים בבית השריפה.
לא מינו כהן גדול אחר - משל מי היא קרבה?
עד כה עסקנו במקרה שבו נתמנה כהן גדול נוסף לזמן המנחה. מה הדין כאשר הכהן הגדול מת לאחר הקרבת חביתי הבוקר, וטרם הקרבת חביתי בין הערביים, ולא מונה כהן גדול חדש? מן הפסוקים מוכח שיש להקריב חביתין בין הערביים, אך אין כהן גדול שממנו יובאו, ואין מביאים אותם מן הכהן שמת. השאלה היא, אפוא, מי משלם עליהם ומהיכן בא הכסף לרכישתם.
"משל מי היתה קריבה?" - מכיסו של מי בא הממון לרכישת חביתין אלו של בין הערביים? נחלקו בכך התנאים:
"רבי שמעון אומר: משל ציבור" - ונלמד מפסוק שהמנחה צריכה לבוא מן הציבור. מדי שנה נותן כל אחד מישראל מחצית השקל; התרומות נאספות מכל העולם היהודי, מארץ ישראל ומן הגולה, מובאות לירושלים ונשמרות באותם שופרות - תיבות גדולות - ומשמשות לרכישת קרבנות שונים. מכספי ציבור אלו תירכש מנחת החביתין עבור כלל ישראל בעת שאין כהן גדול.
"רבי יהודה אומר: משל יורשין" - החביתין באות מממונם של יורשי הכהן הגדול שנפטר, ועליהם לשלם עבור עשיית חביתין חדשות. אף דעה זו מבוססת על דרשת פסוקים, ושתי דרשות הן.
הברטנורא פוסק כרבי יהודה, שהחביתין באות משל יורשיו של הכהן הגדול שנפטר; ויש אומרים אחרת.
ומכל מקום, "ושלמה היתה קריבה" - היא קרבה כמנחה שלמה. כלומר, כל עוד אין כהן גדול המביא את החביתין, בין שהן באות משל ציבור ובין שהן באות משל היורשים, מביאים חביתין שלמים - שתים עשרה חלות מעישרון מלא של סולת - פעמיים ביום. בין הערביים יביאו שתים עשרה חלות שלמות מעישרון מלא, וכן למחרת בבוקר ובין הערביים, וכן הלאה מדי יום עד שיתמנה כהן גדול חדש: עישרון מלא בבוקר, ועישרון מלא נוסף, שתים עשרה חלות, בין הערביים.