מנחות פרק ד' משנה ג': היחס בין כבשי העצרת לשתי הלחם

בית המקדש ועבודתו מועדים וימים טובים ביכורים

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

מנחות, פרק ד', משנה ג'. במשנה זו נמשיך לדון בקורבנות המיוחדים הבאים בחג השבועות - כבשי העצרת ושתי הלחם - ובשאלת היחס ביניהם.

רקע: שלוש עשרה הבהמות הבאות עם שתי הלחם:

כפי שהוסבר במשנה הקודמת, סך הכול באות שלוש עשרה בהמות סביב שתי הלחם:

אחת עשרה בהמות - הדומות מאוד לאחת עשרה הבהמות הבאות כחלק ממוסף שבועות: פר אחד, שני אילים, שלושה כבשים ושעיר לחטאת.
שני כבשי העצרת - שלמים המלווים את שתי הלחם ומונפים עם שני כיכרות הלחם.

פותחת המשנה וקובעת: "הפר והאילים והכבשים והשעיר אינם מעכבין את הלחם, ולא הלחם מעכבן" - אחת עשרה הבהמות המיוחדות הבאות סביב שתי הלחם אינן תלויות בלחם, והלחם אינו תלוי בהן. אם אין לחם, מקריבים את הבהמות; ואם אין בהמות, מביאים את הלחם. אף שהם באים יחד, אין הם שזורים זה בזה, ובכך הכול מודים.

השאלה: היחס בין כבשי העצרת לשתי הלחם:

למדנו כי הקדושה חלה על הלחם עם התנופה, לאחר מכן באה שחיטת שני הכבשים ולבסוף הקרבת דמם, המתירה לכהנים לאכול את שתי הלחם. יש לזכור כי כל אכילתן של שתי הלחם, מלבד התנופה, נעשית בידי הכהנים בלבד; אין הן עולות למזבח כלל, משום שהן חמץ. מכאן השאלה: מהו היחס בין כבשי העצרת לשתי הלחם - האם אחד מעכב את חברו?

שיטת רבי עקיבא:

"הלחם מעכב את הכבשים, והכבשים אינם מעכבין את הלחם" - זוהי דעתו של רבי עקיבא. אם אין שתי הלחם, לא יובאו כבשי העצרת, שהרי הם חבילה אחת: אין שתי הלחם - אין כבשי העצרת. אך אם אין הכבשים, מכל סיבה שהיא, עדיין מביאים את שתי הלחם. אין מניפים אותן עם הכבשים, אלא עושים אותן והכהנים אוכלים אותן, ואין בהן יותר מזה. באופן מפליא, כך פוסק הרמב"ם להלכה.

שיטת רבי שמעון בן ננס:

לעומתו קיימת גישה הפוכה, והיא ההלכה לפי הראב"ד: "אמר רבי שמעון בן ננס: לא כי, אלא הכבשים מעכבין את הלחם, והלחם אינו מעכב את הכבשים". אם אין כבשים לכבשי העצרת, לא יביאו את שתי הלחם; אך אם אין כיכרות לחם, מחמת שאין חיטה זמינה למשל, עדיין יקריבו את שני כבשי העצרת.

ראייתו של רבי שמעון בן ננס היא מתקדים היסטורי: כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה, חיו על המן - לחם מן השמיים, אך לא לחם ממש. לא הייתה בידם חיטה והם היו נודדים, ולפיכך לא יכלו להכין את כיכרות הלחם; אך היו בידם הכבשים שהוציאו ממצרים, ואותם הקריבו. לכן מסורתו היא שבאותן ארבעים שנה "קרבו כבשים בלא לחם" - הקריבו את כבשי העצרת בלא הלחם המלווה. ומכאן: "אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם" - אף עתה, בארץ ישראל, אם יארע שלא יהיה לחם, יקריבו את שני כבשי העצרת אף בלא לחם.

שיטת רבי שמעון:

מוסיפה המשנה: "אמר רבי שמעון: הלכה כדברי בן ננס, אבל אין הטעם כדבריו". רבי שמעון - הוא רבי שמעון בר יוחאי - מסכים למסקנה, שניתן להביא את הכבשים בלא הלחם אך לא את הלחם בלא הכבשים, אלא שלדעתו טעמו של הדבר שונה.

רקע: חומש הפקודים ותורת כהנים:

המוספים - כל המוספים נאמרו בפרשת פינחס שבספר במדבר, הוא הספר שחז"ל והמשנה מכנים "חומש הפקודים".
שאר הקורבנות - ובכללם הקורבנות המיוחדים הבאים סביב שתי הלחם של שבועות, נאמרו בספר ויקרא, שחז"ל והמשנה מכנים "תורת כהנים" - חוקי הכהנים כפשוטם.

לפי רבי שמעון בר יוחאי, הקורבנות הנזכרים בתורת כהנים לא קרבו במדבר אלא רק לאחר שנכנסו ישראל לארץ ישראל, ואילו הקורבנות הנזכרים בחומש הפקודים אכן קרבו במדבר. לפיכך קורבנות שבועות המיוחדים, ובכללם כבשי העצרת, לא קרבו כלל בשנות המדבר. מכאן שהנחתו של בן ננס - שכבשי העצרת קרבו במדבר אלא שלא היה לחם ללוותם - אינה נכונה, ואין להביא ראיה מאותו מעשה. עוד מבאר רבי שמעון כי משנכנסו לארץ ישראל התקיימה העבודה במלואה, והביאו את הכול כפי שמפרטת התורה.

טעמו של רבי שמעון: המתיר הוא הדם:

מדוע, אם כן, ניתן להביא את כבשי העצרת אף בלא לחם? משום שהמתיר את הבהמות - שיוקטרו אימוריהן על המזבח ויאכלו הכהנים מבשרן - הוא הדם. הדם קיים, הרי שיש מתיר, ודמם של הכבשים מתיר את עצמם, ואין הם זקוקים ללחם.

אולם אם יש בידו כיכרות לחם בלבד ואין כבשים המלווים אותם, אין דבר שיתיר את הלחם, שכן המתיר הוא דם הכבשים: אין דם - אין מתיר, ואין אכילת לחם. וכיוון שאי אפשר לאכול את הלחם, אין מה לעשות בקורבן זה כלל, ולפיכך לא יביאוהו. זהו החיסרון שבלחם ללא כבשים, ולהלכה נפסק כרבי שמעון.

לסיכום: במשנה זו למדנו כי אחת עשרה הבהמות הבאות סביב שתי הלחם אינן מעכבות את הלחם ואף הלחם אינו מעכבן. באשר לכבשי העצרת נחלקו: רבי עקיבא סובר שהלחם מעכב את הכבשים ולא להיפך, וכך פוסק הרמב"ם; רבי שמעון בן ננס סובר להיפך - הכבשים מעכבים את הלחם, וראייתו מארבעים שנות המדבר שבהן קרבו כבשים בלא לחם, וכך ההלכה לפי הראב"ד; ורבי שמעון מסכים למסקנתו אך דוחה את טעמו, שהרי קורבנות תורת כהנים לא קרבו במדבר כלל, ומעמיד את הטעם על המתיר: דם הכבשים מתיר את עצמו ואת הלחם, ובלעדיו אין ללחם מתיר. זוהי, אפוא, מחלוקת בשאלה מה מעכב את מה.

המאמר המקורי

אות מנחות ד:ג

הַפָּר וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן. הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס, לֹא כִי, אֶלָּא הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, קָרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, אַף כָּאן יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לָחֶם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֶן נַנָּס, אֲבָל אֵין הַטַּעַם כִּדְבָרָיו, שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, קָרַב בַּמִּדְבָּר. וְכָל הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, לֹא קָרַב בַּמִּדְבָּר. מִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ, קָרְבוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ. וּמִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, שֶׁהַכְּבָשִׂים מַתִּירִין אֶת עַצְמָן בְּלֹא לֶחֶם. לֶחֶם בְּלֹא כְבָשִׂים, אֵין לִי מִי יַתִּירֶנּוּ: On Shavuot there is an obligation to sacrifice burnt offerings, a sin offering, and peace offerings together with the offering of the two loaves. The burnt offerings consists of a bull, two rams, and seven sheep. A goat is brought for the sin offering. Two sheep are brought as peace offerings and waved together with the two loaves. Failure to sacrifice the bull, the rams, and the sheep, which are all brought as burnt offerings, and the goat that is brought as a sin offering, does not prevent the bringing of the two loaves, and they are sacrificed nevertheless. Failure to bring the two loaves does not prevent sacrifice of the accompanying animal offerings. Failure to bring the two loaves prevents sacrifice of the accompanying peace offering of two sheep, but failure to sacrifice the two sheep does not prevent the bringing of the two loaves; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Shimon ben Nannas says: No, rather the opposite is true. Failure to sacrifice the peace offering of two sheep prevents the bringing of the two loaves, but failure to bring the two loaves does not prevent sacrifice of the accompanying peace offering of two sheep. As we found that when the Jewish people were in the wilderness for forty years after the exodus from Egypt, they sacrificed the two sheep as a peace offering on Shavuot without the two loaves, as the two loaves may be brought only from wheat grown in Eretz Yisrael after the Jewish people entered the land. Here too, whenever wheat is unavailable, they should sacrifice the two sheep without the two loaves. However, the two loaves are not sacrificed without the peace offering of two sheep. Rabbi Shimon says: The halakha is in accordance with the statement of Rabbi Shimon ben Nannas that failure to sacrifice the two sheep prevents the bringing of the two loaves but failure to bring the two loaves does not prevent sacrifice of the accompanying peace offering of two sheep, but the reason for that ruling is not in accordance with his statement. As all the offerings that must be sacrificed on Shavuot that are stated in the book of Numbers (see 28:27), i.e., two bulls, one ram, and seven sheep as additional offerings and a goat as a sin offering, were sacrificed when the Jewish people were in the wilderness. But all the offerings stated in Leviticus (see 23:18–20), i.e., the offerings accompanying the two loaves, were not sacrificed when the Jewish people were in the wilderness. Not only were the two loaves not sacrificed, but the accompanying offerings, including the peace offering of the two sheep, were also not sacrificed, because it was only when they arrived in Eretz Yisrael that these additional offerings and those offerings accompanying the two loaves were sacrificed. Neither the additional offerings of Shavuot nor the two loaves, and the offerings that accompany them, were sacrificed in the wilderness, contrary to the opinion of Rabbi Shimon ben Nannas. Rather, for what reason do I nevertheless say that the sheep should be sacrificed without the loaves, in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Nannas? It is due to the fact that the sheep permit themselves, as the sprinkling of their blood and the burning of the portions consumed on the altar renders it permitted to partake of their meat. And why are the loaves not sacrificed without the sheep? It is because there is no item to permit the loaves, as the loaves are permitted only after the sheep are sacrificed.