מנחות, פרק ד', משנה י"ד. במשנה הקודמת למדנו כי מנחת חטאת ומנחת קנאות אין נותנים בהן שמן זית ולא לבונה. משנתנו באה ללמד כי אין מדובר באיסור אחד כולל, אלא בשני לאווין נפרדים, ויסוד הדברים מפורש בכתובים.
מקור שני הלאווין בפסוקים:
מנחת חטאת (ויקרא ה', י"א) - "לא ישים עליה שמן", ולאחריו "ולא יתן עליה לבונה". הרי לפנינו שני איסורים נפרדים.
מנחת קנאות - נאמר באופן דומה "לא יצוק", והכוונה ליציקת שמן, ובהמשך הכתוב מפורש "שמן... לא יתן... לבונה".
ולפיכך אומרת המשנה: "וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה". הנותן שמן זית ולבונה על מנחת חטאת או על מנחת קנאות עובר על שני איסורים נפרדים מן התורה, ובכוח מתחייב בשני סוגי מלקות, אם התרו בו כראוי והיו שם עדים.
נחלקו המפרשים במה בדיוק תלוי החיוב: האם באיסור להקריב את הקרבן לאחר שנפסל, או שמא כבר בעצם נתינת השמן מלכתחילה. כלומר, האם החיוב חל אף אם לאחר הנתינה נמלך האדם ואמר "קלקלנו, נתחיל מחדש", או רק כאשר הקריב בפועל את הקרבן הפסול.
דיון נוסף עולה בשיטת רבינו תם, הסובר כי מרגע שנוצק השמן לתוך מנחת חטאת או מנחת קנאות נפסלה המנחה, כפי שהמשנה תאמר במפורש בהמשך. ומאחר שהמנחה פסולה, הוספת הלבונה עליה היא אירוע חסר משמעות, שהרי אין זו עוד מנחה כשרה, ולפיכך אין כאן איסור שני. לשיטתו, הנותן את שניהם בבת אחת עשוי להתחייב בשני לאווין, אך הנותן תחילה שמן ולאחריו לבונה מתחייב באחד בלבד. אולם הרמב"ם לא הביא הלכה זו, וכן רש"י, ומשמע שההלכה כרמב"ם - שאפשר להתחייב בשניים.
דין המנחה לאחר הנתינה:
ממשיכה המשנה: "נתן עליה שמן פסלה" - די בטיפת שמן שנתן במנחה, בין במנחת קנאות ובין במנחת חטאת, כדי לפוסלה. לעומת זאת "לבונה - ילקטנה": הנותן לבונה על המנחה עשה איסור, אך אם ליקט והסיר אותה, חוזרת המנחה להכשרה. כלומר, אסור לעשות כן, אך נתינת הלבונה מעליה אינה פוסלת את הקרבן.
עוד אומרת המשנה: "נתן שמן על שיריה - אין בו לא תעשה". מדובר במי שהקריב את מנחת החוטא כראוי, וכיוון שקמץ והקטיר את הקומץ, נותרו השיריים לאכילת הכהן. אם הוסיף הכהן שמן לאותו קמח של מנחת החוטא, אין בכך איסור מן התורה, שכן הקרבן כבר הוקרב, והאיסור נאמר קודם ההקרבה. גם כאן נחלקו המפרשים אם הכוונה שמותר לעשות כן לכתחילה, או שבדיעבד בלבד אין בכך איסור.
כלי על גבי כלי:
לבסוף, לשון הכתוב היא "לא ישים עליה שמן" - שאין לשים שמן על גביה. מכאן היה מקום לחשוב על מקרה שבו הונחו שני כלים זה על גבי זה: בכלי התחתון מנחת החטאת, ובכלי העליון, המונח עליו, שמן. נמצא לכאורה שכלי השמן מונח על גבי מנחת החטאת, ויש כאן "שמן על גבה". באה המשנה ולימדה שאין זה פשט הכתוב ואין זה הדין כלל: "נתן כלי על גבי כלי - לא פסלה". הנחת כלי מלא שמן על גבי הכלי שבו המנחה אינה פוסלת את הקרבן, ודי בהסרת הכלי העליון ובהמשך עבודת הקרבן כסדרה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי במנחת חטאת ובמנחת קנאות ישנם שני לאווין נפרדים - על השמן ועל הלבונה - כמפורש בכתובים, והנותן את שניהם חייב על כל אחד בפני עצמו. עוד למדנו כי השמן פוסל את המנחה, ואילו הלבונה ניתנת לליקוט והמנחה חוזרת להכשרה; שנתינת שמן על השיריים לאחר ההקרבה אינה בכלל הלאו; ושהנחת כלי על גבי כלי אינה נחשבת נתינת שמן על המנחה ואינה פוסלת אותה.