מנחות פרק י"ג, משנה ג'. מן המנחות אנו עוברים אל סוגים אחרים של קרבנות נדבה. המשנה פותחת באדם האומר "הרי עלי עצים" - הוא מתחייב להביא עצים למקדש. המילה "עצים" עשויה להתפרש הן כאילנות והן כחתיכות עץ, ובהקשר שלפנינו הכוונה לחתיכות עץ. ומכיוון שנקט לשון רבים, אין לפרש שכוונתו לחתיכה אחת בלבד, ולפיכך "לא יפחות משני גזירין" - עליו להביא לכל הפחות שני בולי עץ.
מהם ה'גזירין':
'גזירין' הם סוג הבולים ששימשו כדלק למערכה שעל גבי המזבח החיצון. הגמרא מתארת אותם כמעין דיסקיות שנחתכו מן העץ, שאורכן ורוחבן אמה על אמה, ועובָּיָן כעובי המקל שמחליקים בו את ערמת התבואה (שיעור עובי זה אינו ברור לנו במדויק), וכך פוסק אף הרמב"ם. נמצא שמדובר בשתי דיסקיות עץ בשיעור אמה על אמה.
מהו טיבו של קרבן העצים:
הגמרא תמהה על מהותו של קרבן זה, ונחלקו בו התנאים: האם מדובר בעצים לצורך האש, או בעצים העולים על האש ככל קרבן?
שיטת רבי (רבי יהודה הנשיא): עצים אלו הם קרבן העולה על האש, בדיוק כשאר הקרבנות העולים על גבי המזבח. לפי שיטה זו יש להפיק מן העץ נסורת בשיעור קומץ ולהעלותה על המזבח כחלק מן הקרבן, ואף למלוח אותה כדין קרבן רגיל.
שיטת חכמים: אין כאן קרבן חדש ונפרד הקרוי 'קרבן העצים', אלא עצים לצורך האש בלבד. בשיטה זו קיימות שתי גישות:
יש לומדים שהמתחייב יוצר בכך קדושת דמים בלבד - הוא מתנדב לשלם עבור עצי המערכה, ולפיכך ניתן לפדות את העצים, להעביר את ערכם לדבר אחר, ולהעלותו על האש.
ויש לומדים, וכשיטת רבנו ירוחם, שזוהי התחייבות להביא בפועל את העצים למערכה. וה'גזירין' הם העצים המשמשים למערכה, ולפיכך מביא שני בולי עץ לפחות, העולים על המערכה לתדלוק האש הבוערת.
"הרי עלי לבונה":
האומר "הרי עלי לבונה" מתחייב להביא לבונה. גם כאן, כמו בעצים, מדובר בקרבן העומד בפני עצמו - לבונה כשלעצמה, ולא כמלווה למנחה מסוימת, ואפשרות זו נלמדת מן הפסוק. וכמה יביא? "לא יפחות מקומץ". מכיוון שלא נקב בכמות מסוימת, עליו להביא לפחות קומץ אחד - שיעור מלוא היד, שלוש אצבעות - שהוא השיעור הנוהג בשאר הקרבנות, ואנו הולכים אחריו.
חמישה קומצים הם:
המשנה מביאה כאן הערת אגב: בעולמה הרעיוני של ההלכה קיימים חמישה קומצים בעלי מקום הלכתי. ואלו הם:
האומר "הרי עלי לבונה": המתחייב להביא קרבן לבונה - מביא קומץ אחד, ואינו רשאי להביא פחות מכך. זהו דין המשנה שלפנינו.
נדבת מנחה: המתחייב להביא מנחה רגילה - מביא עמה קומץ לבונה. ההתחייבות למנחה כוללת לא רק את הסולת, אלא את שאר מרכיביה: את השמן ואת הלבונה המונחת מעליה. ולפיכך, אף אם דיבר או חשב על חלק הסולת בלבד, הלבונה היא חלק בלתי נפרד מן המנחה, וקומץ הלבונה בא עמה.
המעלה את הקומץ בחוץ: כבר עסקנו באיסור הבמות, שאין להקריב קרבנות מחוץ לעזרה. המעלה מנחה מחוץ לעזרה - אף שהעלה אותה לה', אלא שעשה זאת במקום שאינו ראוי - אם היה בכמות שהעלה שיעור קומץ, חייב כרת.
שני בזיכי הלבונה: שני הבזיכים המונחים על גבי לחם הפנים, שבכל אחד מהם קומץ לבונה - הרי הם הקומץ הרביעי והחמישי.
שתי שאלות עולות כאן:
הראשונה: לכאורה תמוה שאנו מונים את הלבונה שעל לחם הפנים כשניים מתוך החמישה - אך באמת יש שם שני קמצים נפרדים, וכך אנו מונים אותם.
השנייה, והיא העיקרית: היכן דין הקמיצה הבסיסי ביותר, שכל אדם מכיר - שהמביא מנחה קומץ מן הסולת ונותן את הקומץ על גבי המזבח? שם בא הקומץ לידי ביטוי בראש ובראשונה, ומדוע אינו נמנה במשנתנו?
הברטנורא משיב שדין זה אכן נכלל במשנתנו במשתמע, והוא המקרה השלישי: מכך שהמעלה קומץ מחוץ לעזרה חייב, למדים שהשיעור הרגיל הנקמץ ומובא בעזרה הוא הקומץ המוכר. ואכן, שני הקמצים המונחים על השולחן עם לחם הפנים הם שניים מתוך החמישה.