לפנינו משנה ד' בפרק י"ב במסכת מנחות. המשנה באה לדון בשאלה: מהי המנחה הגדולה ביותר שאדם יכול להביא, וכמה עשרונים של סולת היא יכולה להכיל? התשובה המקובלת בידינו היא ששישים עשרונים הם המקסימום, ויסודה של הלכה זו במחלוקת התנאים שבמשנתנו.
שיטת תנא קמא - לימוד מן הציבור:
לדעת תנא קמא, שישים הוא הגבול העליון, והמקור לכך הוא היום שבו מביא הציבור את הכמות הגדולה ביותר של סולת במנחות: יום טוב הראשון של חג הסוכות שחל להיות בשבת. סך כל הסולת הבאה במנחות הנסכים המלוות את קרבנות אותו יום עולה לשישים ואחד עשרונים. מכאן למד תנא קמא: אם שישים ואחד הוא שיעורו של הציבור, דיו ליחיד שיהיה פחות מן הציבור באחד - ולפיכך שישים הם המקסימום.
שיטת רבי שמעון - גבול הבלילה:
רבי שמעון חולק וטוען כי אין בכך היגיון. אמנם סך הכל מובאים באותו יום שישים ואחד עשרונים, אך מה עניינו של צירוף זה? הרי אין מצרפים אותם למנחה אחת, אלא אלו מנחות נפרדות ורבות. יתרה מזו, אף אילו רצו לא היו יכולים לצרפן, שכן מרקמה של מנחת הנסכים הבאה עם הכבש שמנוני הרבה יותר מזו הבאה עם הפר או האיל. ממילא, העובדה שהן מסתכמות במקרה בשישים ואחד אינה רלוונטית כלל.
לדעת רבי שמעון, הטעם האמיתי הוא אחר: אם מעלים על שישים עשרונים בכלי אחד, אי אפשר לבלול אותם היטב בשמן. אמנם הבלילה אינה מעכבת בדיעבד, ואף אם לא בללם כראוי המנחה כשרה, אך מוכרח שיהיה ניתן לעשות את המנחה כראוי אילו היה הלומד משקיע די מאמץ. מעל שישים - הדבר בלתי אפשרי. וכל זאת קבעו החכמים: הם בדקו ובררו כמה הוא השיעור המרבי שניתן לבוללו במאמץ גדול, ופסקו נחרצות - שישים כן, שישים ואחד לא.
החכמים משיבים על כך: וכי זהו עניין של הכל או כלום? הרי הבלילה נעשית קשה יותר ויותר בהדרגה, ואם בשישים אפשר במאמץ גדול, כלום ייתכן שבשישים ואחד פתאום לא יהיה אפשר? משיב רבי שמעון: אכן כך הדבר עובד, ומדובר כאן בגבול של תורה. התורה היא שהגבילה בשישים, והיא שהסמיכה את החכמים לערוך את הבירור ולקבוע את השיעור; ומשתקעו החכמים את היתד ואמרו שישים, הרי זה שיעור דאורייתא ולא שיעור דרבנן - שיעור של תורה שנקבע ואושרר על ידי החכמים, או שהתורה מאשררת את קביעתם.
ובאמת מקביל הדבר לדין אחר, כפי שאומר רבי שמעון: דיני המקווה. התורה מחייבת טבילה במקווה, ומובן שהמקווה צריך להיות גדול דיו כדי שאדם רגיל יוכל לטבול בתוכו. חכמים חישבו ומצאו שהשיעור הוא אמה על אמה ברום שלוש אמות, העולים ארבעים סאה (הסאה כשישה בקבוקים של שני ליטר, והחשבון עולה כארבע מאות ושמונים ליטר; אין זה מדויק לגמרי מבחינה הלכתית, אך אין בכך נפקא מינה לענייננו). ואף שאדם קטן, או מי שמכווץ עצמו ועוצר את נשימתו, יכול לטבול גם בשלושים ותשע וט' - חכמים אמרו ארבעים, וארבעים הוא הגבול ברמה של דרשה ולא ברמה של דרבנן: הטובל במקווה של שלושים ותשע וט' סאה אינו יוצא ידי חובתו מדאורייתא אף בדיעבד.
הוא הדין בגבול השישים שבמנחה: החכמים אמרו ששישים ניתנים לבלילה כראוי ושישים ואחד אינם ניתנים, ולפיכך אין לעבור את השישים בשום אופן. זוהי שיטת רבי שמעון, וההלכה למעשה נפסקת כמותו.
נעיין בלשון המשנה:
"מתנדב אדם מנחה של שישים עשרון" - אדם רשאי לנדור ולהביא מנחה של שישים עשרונים סולת.
"ומביא בכלי אחד" - ומביאה בכלי אחד, ונקמצת ממנה קמיצה אחת.
"אם אמר הרי עלי שישים ואחד" - אם נדר להביא מנחה של שישים ואחד עשרונים, "מביא שישים בכלי אחד ואחד בכלי אחד" - אין ברירה אלא לפצלה לשתי מנחות נפרדות: שישים בכלי הראשון ובו קומץ אחד, ועשרון אחד בכלי השני.
"שכן ציבור מביא ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת" - זהו היום שבו מביא הציבור את השיעור הגדול ביותר: שישים ואחד עשרונים בכל מנחות הנסכים. "ודיה ליחיד שיהא פחות מן הציבור אחד" - די ליחיד שיהיה פחות מן הציבור בשיעור אחד. זוהי דעת תנא קמא.
חישוב שישים ואחד העשרונים:
על כל עולה ושלמים באה מנחת נסכים לפי סוג הקרבן: פר - שלושה עשרונים סולת, איל - שני עשרונים, כבש - עשרון אחד. ביום הראשון של סוכות מביאים את מספר הפרים הגדול ביותר (שלושה עשר ביום הראשון, שנים עשר בשני וכן הלאה), והחשבון עולה כך:
שלושה עשר פרים, שלושה עשרונים לכל אחד - שלושים ותשעה עשרונים.
שני אילים, שני עשרונים לכל אחד - ארבעה עשרונים, ובסך הכל ארבעים ושלושה.
ארבעה עשר כבשים של קרבנות החג, עשרון לכל אחד - ובסך הכל חמישים ושבעה.
מוסף השבת - שני כבשים נוספים, ובסך הכל חמישים ותשעה.
תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים הקרבים בכל יום - שני כבשים, ובסך הכל שישים ואחד.
דברי רבי שמעון במשנה:
אמר רבי שמעון: "והלא אלו לפרים ואלו לכבשים" - מה עניין הצירוף לשישים ואחד? מנחה זו באה לפר, וזו לכבשים, ויש אף מנחות נפרדות לאילים. "ואינם נבללים זה בזה" - אין הן אמורות להתערבב, ואם יעשה כן ייפסלו אף בדיעבד, שכן מנחות הכבשים שמנוניות הרבה יותר משל הפר והאיל. "אלא עד שישים יכולים להיבלל" - החכמים מדדו וקבעו שעד שישים אפשר לבלול היטב בשמן, ושישים ואחד אי אפשר.
אמרו לו החכמים: "שישים נבללים ושישים ואחד אין נבללים?" - וכי כה גדול ההבדל בין שישים לשישים ואחד? אמר להם: "כל מידות חכמים כן" - כך היא דרכם של חכמים בכל מקום: הם מותחים קו, וזהו הקו. וכמשל המקווה: בארבעים סאה אדם טובל טבילה כשרה, ובארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן. ואף שתאמר: וכי בארבעים כן ובשלושים ותשע וט' לא? התשובה היא שאכן כך. הטובל בארבעים יוצא ידי חובתו מדאורייתא, והטובל בשלושים ותשע וט' אינו יוצא אף בדיעבד.
מהו קורטוב?
הקורטוב הוא הקטנה שבמידות הלח, ובשיעורו שתי שיטות: אחד חלקי שישה עשר בלוג, או אחד חלקי שישים וארבעה בלוג. אם נניח שהלוג הוא כחמש מאות סמ"ק, הרי שלשיטה הראשונה הקורטוב הוא כשלושים סמ"ק - כאונקיה; ולשיטה השנייה פחות מעשרה סמ"ק - כשיעור כפית.
החלק השני: ניסוך יין בפני עצמו:
עד כאן החלק הראשון של המשנה, שהלכה בו כרבי שמעון. החלק השני עוסק בנושא חדש לגמרי (ובגמרא זוהי משנה חדשה): אדם רשאי להתנדב יין כמנחה בפני עצמה - ניסוך יין בלבד, בלא סולת, בלא שמן ובלא בהמה. יסוד הדבר בפסוק נוסף שנאמר בעניין הנסכים המלווים את העולות והשלמים. פסוק זה מיותר לכאורה, שהרי הדין כבר ידוע, ובא הוא ללמד שאפשר להביא את הנסכים הללו בפני עצמם - להביא יין לבדו, ניסוך יין פשוט - ובלבד שייעשה "ככה", באותה צורה שבה מובא היין כשהוא משמש נסכים המלווים עולה או שלמים.
כמות היין המלווה את העולות והשלמים תלויה בסוג הבהמה, כשם שכמות הסולת תלויה בה, ושיעור השמן כשיעור היין. ההין הוא שנים עשר לוגים, ומכאן:
פר - חצי ההין, שהם שישה לוגים.
איל - שלישית ההין, שהם ארבעה לוגים.
כבשה או עז - רביעית ההין, שהם שלושה לוגים.
נמצא שכל ניסוך הוא שלושה, ארבעה או שישה לוגים. לפיכך המתנדב יין בפני עצמו רשאי להביא רק שיעורים אלו או צירופיהם, ואינו יכול להביא לוג אחד, שניים או חמישה - שכן עליו לחקות את האופן שבו נעשים ניסוכי היין, ואין ניסוך של לוג אחד, שניים או חמישה. שישה הם פר או שני כבשים, שבעה הם כבש ואיל, ומכאן ואילך ניתן להגיע לכל מספר, פרט לאחד, שניים וחמישה.
ולפיכך אומרת המשנה: "אין מתנדבין לוג, שניים וחמישה" - אין אדם יכול להתנדב לוג אחד, שני לוגים או חמישה לוגים; "ומתנדבין שלושה וארבעה ושישה, ומשישה ולמעלה" - אלו השיעורים שבהם רשאי אדם להתנדב יין.
כיצד נעשה הניסוך למעשה?
מביא אדם את היין בכמות הנדרשת, ומוסיף עליו מלח - חובה להוסיף מלח - ומנסכו בקרן דרומית-מערבית שבמזבח. שם היו נתונים שני ספלים: האחד למים, לניסוך המים שבסוכות (מי בית השואבה), והשני ספל כסף שלתוכו היו מנסכים את היין. מן הספל ירד היין אל השיתין, אל המערה שמתחת למזבח. וזה הדין.
לסיכום: במשנה זו למדנו את גבול השישים עשרונים במנחת יחיד: תנא קמא לומדו מן הציבור המביא שישים ואחד עשרונים ביום טוב הראשון של סוכות שחל בשבת, ודיו ליחיד להיות פחות מן הציבור באחד; ואילו רבי שמעון - שכמותו נפסקה ההלכה - לומדו מדין הבלילה, שעד שישים ניתן לבלול כראוי ולא יותר, כדרך שקבעו חכמים ארבעים סאה במקווה, ושיעור זה שיעור של תורה הוא. בחלקה השני של המשנה למדנו את דין ניסוך היין העומד בפני עצמו: שאין מתנדבין לוג, שניים וחמישה, אלא שלושה, ארבעה ושישה ומשישה ולמעלה, כפי שיעורי הנסכים הבאים עם הקרבנות.