לפנינו משנה ה', המשנה האחרונה בפרק י"ב. בסיום המשנה הקודמת למדנו כי אדם רשאי להתנדב יין ולהביאו כקרבן בפני עצמו, קרבן נדבה. מכאן עולה השאלה: מה דינו של השמן?
השמן דומה במהותו ליין: אף הוא נוזל, ואף הוא בא כחלק ממנחת נסכים. אולם קיים ביניהם הבדל מהותי. היין, כאשר הוא קרב במסגרת נסכים רגילים המלווים עולה או שלמים, עומד בפני עצמו - יין הנשפך דרך הנקב שבספל הקטן שביסוד המזבח. השמן, לעומתו, אינו עומד בפני עצמו: הוא נבלל בסולת, ושניהם קרבים יחדיו כמנחה.
סולת בפני עצמה - הכול יודעים שניתן להתנדבה, שהרי זו מנחת סולת. השאלה היא אם ניתן להתנדב שמן בפני עצמו, ובכך נחלקו התנאים.
שיטת רבי עקיבא:
רבי עקיבא סובר שאין מתנדבים שמן. יסוד הדבר בכלל שלמדנו, שקרבן הנדבה בא כחיקוי: הפסוק "כל האזרח יעשה ככה" מלמד שעל המתנדב לחקות את מה שהיה עושה אילו הביא מנחת נסכים רגילה. את היין ניתן לחקות ולהביאו בפני עצמו, שהרי כך דרכו; אך שמן בפני עצמו אינו קיים כלל, ולפיכך אין כאן חיקוי, ואי אפשר להביא שמן בפני עצמו לעולם.
שיטת רבי טרפון:
רבי טרפון חולק, ולשיטתו יש דרשה מן הכתוב בויקרא (פרק ב', פסוק א'): "ונפש כי תקריב קרבן מנחה". המילה "קרבן" מיותרת לכאורה, ובאה להוסיף את קרבן מנחת השמן הבאה בפני עצמה. לדעתו, אפוא, הפסוק מתיר להתנדב שמן בפני עצמו.
מטבע הדברים, כיוון שרבי עקיבא אינו סובר דרשה זו, היה מקום לומר שבכך תם הדיון. אולם רבי טרפון מבקש לשכנע את רבי עקיבא שאף לשיטתו ניתן להביא מנחת שמן בנדבה בפני עצמה, וזאת בדרך אחרת - בלימוד של "מה מצינו", המכונה גם "בניין אב".
"מה מצינו" ופירכא:
"מה מצינו" הוא אחת משלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, והחלשה שבהן. ניתן לתרגמו, במידה של הומור, במילים: "היי, למה לא?" כלומר: היין נוזל הבא במנחת נסכים, וניתן להביאו בפני עצמו; אף השמן מרכיב במנחת נסכים - מדוע לא יובא אף הוא בפני עצמו? היין משמש כאב טיפוס, והשמן אינו אמור להיות שונה ממנו: כשם שמצינו ביין, כך ראוי שיהיה אף בשמן.
מכיוון שזהו לימוד חלש, קיימת תמיד האפשרות של פירכא, כלומר דחייה. שכן כל כוחו של "מה מצינו" בטענה שהדברים נראים דומים ולפיכך יש להשוותם; והפירכא משיבה: אין הם דומים באמת, מטעם מהותי כלשהו. ומשנמצא הבדל מהותי, מתבטל הלימוד ואין הבניין אב חל. זהו בדיוק מהלך המשנה שלפנינו: רבי טרפון מבקש להחיל את ה"מה מצינו" של יין בפני עצמו על שמן בפני עצמו, ורבי עקיבא דוחה וטוען שאין הם ברי השוואה, שכן היין קרב בפני עצמו והשמן לא.
לשון המשנה:
"מתנדבים יין ואין מתנדבים שמן, דברי רבי עקיבא" - ניתן להביא נדבת יין בפני עצמה, כפי שלמדנו במשנה הקודמת, אך אין להביא שמן זית בפני עצמו.
"רבי טרפון אומר: מתנדבים שמן" - לא רק יין, שדינו נלמד מ"כל האזרח יעשה ככה", אלא אף שמן, מכוח הריבוי שבמילה "קרבן" בפסוק "ונפש כי תקריב קרבן מנחה".
"אמר רבי טרפון: מה מצינו ביין שבא חובה ובא נדבה, אף שמן בא חובה ובא נדבה" - כשם שביין הכול מודים שהוא בא הן כחובה, במסגרת נסכי עולה ושלמים, והן כנדבה בפני עצמו, כך גם השמן, הבא כחובה בנסכי כל עולה ושלמים, ראוי שיבוא אף כנדבה בפני עצמו.
"אמר לו רבי עקיבא: אימר ביין שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו, תאמר בשמן שאינו קרב חובתו בפני עצמו" - היין, כשהוא בא כחובה בנסכי עולה ושלמים, קרב לבדו; ואילו השמן לעולם אינו קרב לבדו, אלא נבלל בסולת. משום כך יש כאן פירכא, ואין הלימוד עומד.
ההלכה למעשה:
ההלכה נפסקה כרבי טרפון, ומקבלים אנו את דרשתו: אדם רשאי להתנדב שמן ולהביאו כמנחה בפני עצמה. וכיצד נעשה הדבר? המתנדב מביא את שמנו, והכהן קומץ ממנו. לדעת רש"י ותוספות פשוטו כמשמעו: הכהן מכניס את ידו כדרך קמיצה ונוטל כמלוא שלוש אצבעותיו שמן; השמן נמלח, ולאחר מכן נזרק על אש המזבח. אין הוא נשפך אל הספל שבקרן דרומית מערבית כדרך היין, שכן על הנדבה לשקף את הנעשה במנחת נסכים רגילה: קמיצה, מליחה, והנחה על האש עצמה.
התוספות יום טוב שאל את השאלה המתבקשת: כיצד ניתן לקמוץ מתוך נוזל? לפיכך הציע כי למעשה זורקים על האש שיעור של קומץ שמן. אולם מלשון רש"י ותוספות משמע שאכן קומצים בפועל באצבעות כדרך קמיצה רגילה, מולחים וזורקים אל הלהבות.
שותפות בקרבנות:
בסיום המשנה מובא חידוש נוסף לגמרי: אדם רשאי להצטרף עם חברו, ואף עם עשרה חברים, ולהביא עמם קרבן נדבה - אך לא מנחה. הטעם לכך הוא לשון הכתוב במנחות: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" - "ונפש" משמעו אדם יחיד, ומכאן שהמנחה קרבה על ידי יחיד בלבד, מנחה אחת לכל אדם. בשאר הקרבנות לא נאמרה מילה מגבילה זו, ולפיכך שניים יכולים להתחבר ולהביא עולה או שלמים בשותפות, ואף עשרה שותפים יכולים להביא ביניהם עולה אחת או שלמים אחד.
אין אפוא כל אפשרות ששניים יתחברו ויביאו מנחה אחת בשותפות, מכוח אותו פסוק. וכן בעופות: ניתן להתנדב בשותפות אף עוף אחד, גוזל בן יונה אחד. אמנם החידוש הוא שקרבנות העוף באים בדרך כלל בזוג, אך כאשר מתנדבים אחד בלבד ניתן להשתתף בו, ואף עשרה יכולים לחלוק בן יונה אחד, והדבר מחייב - ואילו במנחה אין אפשרות של שותפות.
דיוק בלשון המשנה ודעת הרמב"ם:
מדקדוק לשון המשנה - "אין שנים מתנדבים עישרון אחד" - משמע שהבעיה היא דווקא בעישרון אחד, ויש מקום לדייק שאם המנחה היא בת שני עשרונים ניתן להביאה בשותפות: זה משלם עישרון אחד וזה משלם עישרון אחד, והיא קרבה כמנחה אחת בין שניהם.
אולם הרמב"ם פוסק בפשטות כפי שנתבאר לעיל: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" - מנחה אחת לכל נפש. לפיכך, אף אם המנחה בת שני עשרונים, אין שני אנשים יכולים לחלוק בה, אלא מנחה אחת לכל אדם, ללא קשר למספר העשרונים שבה.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי עקיבא ורבי טרפון בדין מנחת שמן הבאה בנדבה בפני עצמה: רבי עקיבא שולל, שכן אין השמן קרב לבדו ואין כאן חיקוי של מנחת הנסכים; ורבי טרפון מתיר מכוח דרשת "קרבן מנחה", והלכה כמותו. עמדנו על לימוד ה"מה מצינו" ועל הפירכא הדוחה אותו, על אופן הקרבתה של מנחת השמן בקמיצה, במליחה ובזריקה לאש, ועל דין השותפות: בעולה, בשלמים ואף בעוף ניתן להתנדב בשותפות, ואילו במנחה - מנחה אחת לכל נפש.