אנו עומדים במסכת מנחות, פרק י"ב, משנה ג'. המשנה באה לדון באדם שנדר להביא מנחה, אלא שבאופן שבו ניסח את נדרו הוא מחייב את עצמו - או לכל הפחות נשמע כמחייב את עצמו - להביא מנחה בניגוד לדרך שקבעה התורה בהבאת המנחות. השאלה העומדת לפנינו: האם נדרו חל עליו אם לאו.
כלל היסוד בדיני נדרים:
הכלל בענייני נדרים הוא שאדם צריך לומר את מה שהוא מתכוון ולהתכוון למה שהוא אומר - פיו וליבו שווים. לפיכך, אם אמר דבר אחד והתכוון לדבר אחר, אינו מחויב בנדרו. ואולם במקרים שלפנינו אמר האדם דבר המנוגד למה שהתורה מתירה.
לדוגמה, האומר "הריני מנחה מן השעורין" - הריני מקבל על עצמי להביא מנחה מקמח שעורים. והרי כל מנחות הנדבה מובאות תמיד מקמח חיטים, ועל כן אומרת המשנה: "יביא מן החיטין" - עליו להביא אותה מקמח חיטים כפי שציוותה התורה.
נבהיר את הדברים: האדם קיבל על עצמו להביא מנחה מקמח שעורים, ודבר זה אינו אפשרי כלל. הרי זה כמי שאומר "ברצוני להביא עולה מן הזברה" - התורה אינה מקבלת זברות לקורבן, וכשם שאין מקבלים קורבנות נדבה של שעורים למנחות. משום כך פונים אל הנודר ושואלים לכוונתו, ושתי אפשרויות לפנינו:
עיקר כוונתו למנחה: ברצונו להביא מנחה, ורק במקרה מצויים ברשותו שעורים ולכן חשב להביאה מהם. אם ייאמר לו שאין הדבר אפשרי ושחובה להביא מן החיטים, ישיב: "אביא מן החיטים, ובלבד שאביא מנחה". במקרה זה הוא מחויב, שכן התכוון לחייב את עצמו במנחה, והזכרת השעורים אינה עיקר.
עיקר כוונתו לשעורים: ברשותו שעורים עודפים ובהם דווקא חפץ להביא, ואם אינו יכול להביאה מן השעורים - אין ברצונו להביאה כלל. במקרה זה מעולם לא התכוון להתחייב, ולפיכך אינו כבול בנדרו.
דוגמאות המשנה:
"הריני מנחה מן השעורין" - "יביא מן החיטין", בהנחה שכוונתו הייתה להביא מנחה, ממה שלא תהיה עשויה.
"קמח" - האומר שרצונו להביא מנחה מקמח רגיל, "יביא סולת", סולת דקה ומנופה.
"בלא שמן ולבונה" - האומר שיביא מנחה בלא שמן זית ולבונה, "יביא עמה שמן ולבונה", כפי שקובעת ההלכה.
"חצי עשרון" - האומר שיביא חצי עשרון קמח, "יביא עשרון שלם", שכן המתכון דורש תמיד עשרון אחד לכל הפחות.
"עשרון ומחצה" - "יביא שנים", שני עשרונות קמח, לפי שאין מביאים למנחות שיעורים חלקיים, כלומר עשרונות חלקיים.
בכל אלו הכלל אחד הוא. אומרים לו: אמרת שברצונך להביא מנחה של חצי עישרון סולת - האם התכוונת שאם אי אפשר בחצי עישרון אין ברצונך להביאה כלל? במקרה כזה אינו מחויב. או שמא התכוונת להביא מנחה, וסברת שחצי עישרון הוא שיעור סביר? ואם ייאמר לך שהשיעור המזערי הוא עישרון שלם, תשיב שהדבר מקובל עליך ותביא עישרון שלם - ואז מחויב הוא בנדרו.
דעת רבי שמעון:
רבי שמעון פוטר בכל המקרים הללו. לדעתו, אין די בכך שאדם יתכוון למה שהוא אומר, אלא עליו גם לומר את מה שהוא מתכוון, ואנו מתחשבים לא רק ברישא של דבריו אלא בכללם. ומאחר שאמר במפורש שתהא זו מנחה מן השעורים, ואין דבר כזה במציאות - הרי זה כאומר "הריני מביא עולה מן הזברה", ואין בכך התחייבות כלל. לפיכך פטור הוא, שכן התחייבותו אינה תואמת את הדרך שבה נדרי התורה אמורים לפעול.
להלכה - מחלוקת הרמב"ם והראב"ד:
ההלכה נפסקה כתנא קמא, אלא שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בהבנת אופן הדברים. הרמב"ם למד שלדעת תנא קמא בוחנים את הרישא של דבריו כמשפט עצמאי: אם היא עומדת בפני עצמה כלשון המחייבת אותו, הרי שאמר את מה שהתכוון והוא מחויב. אך אם אין אפשרות להציב פסיק ולומר שמחציתו הראשונה של המשפט עומדת בפני עצמה ומחייבת - אינו מחויב כלל.
לדוגמה, האומר "הריני מתחייב להביא מנחה מקמח שעורים", ושואלים אותו האם התכוון לשעורים דווקא או שגם חיטים מקובלים עליו, והוא משיב שגם חיטים מקובלים - הרי אמר "הריני מתחייב להביא מנחה", והמשך דבריו "מקמח שעורים" בא לאחר מכן, והרישא עומדת בפני עצמה, ולפיכך הוא מחויב. אך אם אמר לשון של סמיכות, כגון "הרי עלי מנחת שעורים", אין כל דרך לקטוע את מחציתו הראשונה של המשפט ולפרשה כמשפט עצמאי המחייב אותו, שהרי לא ניתן לומר "הרי עלי מנחת" - מנחת של מה? (וכך אף בלשונות אחרות: מי שאמר "הריני מתחייב להביא קורבן שעורים", אי אפשר לקטוע ולומר "הריני מתחייב להביא שעורים" - אין זה משפט מחייב.)
נמצא לפי הרמב"ם, שאין די בכך שיתכוון למה שאמר, אלא עליו גם לומר את מה שהוא מתכוון, לכל הפחות ברישא של דבריו. אם ניתן לחלק את דבריו כך שהרישא עומדת בפני עצמה ומחייבת - "הריני מקבל עלי להביא מנחה", ורק לאחר מכן נזכר השיעור או המרכיב - הרי הוא מחויב. ואם אי אפשר בכך, אינו מחויב.
הראב"ד למד באופן גמיש הרבה יותר, כפי שהוסבר בתחילה: אין הוא נזקק לכך שניתן יהיה לקטוע מבחינה טכנית את מחציתו הראשונה של המשפט ולהעמידה בפני עצמה. אפילו אמר "הרי עלי מנחת שעורים", נשאל אותו: האם התכוונת לשעורים או לא כלום, או שמא התכוונת למנחה, ואם אין אפשרות בשעורים תשמח להביאה מן החיטים? ואם השיב שישמח להביאה מן החיטים - מחויב הוא לדעת הראב"ד. ואילו לדעת הרמב"ם, מאחר שאי אפשר לקטוע את הרישא ולהעמידה כמשפט עצמאי, אינו מחויב.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין הנודר להביא מנחה בניסוח הסותר את שקבעה התורה. לדעת תנא קמא בוחנים את כוונתו: אם עיקר כוונתו הייתה למנחה - מביאה כדין, מן החיטים, מן הסולת, עם שמן ולבונה ובשיעור עשרון שלם או שני עשרונות; ואם עיקר כוונתו הייתה לתנאי שאינו אפשרי - אינו מחויב כלל. רבי שמעון פוטר בכל אופן, שכן אין דבר כזה במציאות. ההלכה כתנא קמא, ונחלקו בה הרמב"ם - הדורש שהרישא תעמוד בפני עצמה כמשפט מחייב, והראב"ד - המסתפק בבירור כוונתו של הנודר.