מנחות פרק עשירי, משנה ג'. אנו ממשיכים לדון בתהליך הבאת העומר. בטרם נתאר את סדר הדברים, ראוי להעמיד את מסגרת הזמנים על מכונה, כדי שהתמונה תהיה ברורה.
מסגרת הזמנים של הבאת העומר:
י"ד בניסן, אחר הצהריים: שלוחי בית הדין יוצאים וקובעים מראש איזו שעורה תיקצר. עדיין אין זה יום טוב כלל.
ליל ט"ו: ליל הסדר, ולמחרת בבוקר יום טוב ראשון של פסח.
אחר הצהריים של ט"ו: בני המקום יוצאים אל מקום השעורה כדי לצפות בקצירה, וממתינים שם עד רדת הלילה.
ליל ט"ז בניסן (ליל היום הראשון של חול המועד בארץ ישראל): קוצרים את השעורה, ובמשך אותו לילה מעבדים אותה.
בוקר ט"ז: מקריבים את העומר.
לשון המשנה:
"כיצד היו עושים?" - כיצד היה מתנהל הדבר בפועל. "שלוחי בית דין יוצאין מערב יום טוב" - שליחי הסנהדרין היו יוצאים בערב יום טוב, בי"ד בניסן, בשעות אחר הצהריים שלפני ליל הסדר. "ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע" - הם היו כורכים מראש את שיבולי השעורה לאגודות קטנות בגודל אגרוף, בעודן מחוברות לקרקע, וקושרים אותן. כך יודעים מראש מה קוצרים, והתבואה כרוכה וקלה לאריזה בסלים. "כדי שיהא נוח לקצור" - שתהיה הקצירה מהירה וקלה.
שתי סיבות לדבר:
טרחת הציבור: קהל רב עומד ומביט בתהליך, ואין לגרום לו המתנה נוספת שלא לצורך.
לחץ הזמן: זהו לילה עמוס. לאחר הקצירה יש להפוך את השעורה, לקלות אותה, לטחון, לזרות ולעשותה מנחה. מלאכה רבה לפנינו, ולפיכך יש להתחיל בה בהקדם האפשרי.
"וכל העיירות הסמוכות לשם" - תושבי הכפרים הסמוכים למקום הקצירה, בתוך מרחק התחום (אלפיים אמה, כקילומטר), חייבים לבוא ולצפות בקצירת השעורים. "כדי שיהא נקצר בעסק גדול" - שתיעשה הקצירה בפרסום רב, בקהל גדול ובתרועה.
מדוע כל הפרסום הזה?
הפסוק העוסק בעומר קובע שהוא נעשה "ממחרת השבת". מסורת בידינו ש"השבת" שבפסוק זה מתייחסת לפסח, ליום הראשון של החג, ולפיכך הקצירה והבאת העומר נעשות תמיד ביום השני של פסח, הוא היום הראשון של חול המועד, ט"ז בניסן.
אולם הביתוסים והצדוקים, כתות שדחו את התורה שבעל פה, טענו כי הדבר נעשה דווקא ביום ראשון, היום שאחרי השבת, ואם כן הקצירה עשויה לחול ביום השני, השלישי או הרביעי של חול המועד, בהתאם ליום שבו נופל יום ראשון. לוח השנה שלנו כיום קבוע, ויש ימים שאינם יכולים לחול, אך בזמן המשנה יכול היה החג לחול בכל יום בשבוע. כדי להוציא מליבם ולהכריז בפומבי שקריאתם בפסוק מוטעית, נעשית הקצירה בכל ההמולה הזאת.
סדר השאלות והתשובות:
"כיוון שחשכה" - משהחשיך והתאסף הקהל, פותח הקוצר בסדרת שאלות, וכל אחת מהן נשאלת שלוש פעמים:
"בא השמש?" - האם שקעה החמה. אין הכוונה לשקיעה בלבד, אלא להשלמת בין השמשות עד צאת שלושת הכוכבים, כלומר: האם ירד הלילה, וט"ו בניסן הסתיים וט"ז החל. "אומרים: הן" - והם משיבים "כן" ("הן" בלשון המשנה), וכן בשאלה השנייה והשלישית.
"מגל זו?" - האם במגל זה אקצור את השעורה. "אומרים: הן".
"קופה זו?" - האם לתוך סל זה אכניס אותה. "אומרים: הן".
"שבת זו?" - כאשר חל הדבר בשבת (מציאות אפשרית בזמן המשנה): האם אעשה את הקצירה עתה בשבת זו. "אומרים: הן".
"אקצור?" - האם אבצע עתה את הקצירה בפועל. "והם אומרים לו: קצור".
"שלוש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו: הן, הן, הן" - שלוש פעמים נשאלת כל שאלה, ושלוש פעמים משיבים לו "הן". בהבנת הדבר נאמרו אופנים אחדים: לדעת הרמב"ם הקוצר שואל שלוש פעמים והם משיבים לו שלוש פעמים; ויש הלומדים שהם משיבים שלוש פעמים על כל אחת משלוש השאלות, ובסך הכול תשע תשובות.
ולמעשה הדבר מודגש אף יותר, שכן לדעת חכמים שלושה אנשים נפרדים עושים את הקצירה, ואף בשבת. נמצא שכל אחד משלושת הקוצרים שואל שלוש פעמים: "בא השמש? אקצור? מגל זו?" וכן הלאה. בסך הכול, כתיאורו של הרמב"ם, תשע שאלות ותשע תשובות בכל אחד מן השלבים.
"וכל כך למה? מפני הביתוסים" - כל המהומה הזאת, סביב דבר שיכול היה להיעשות בצנעה בידי אדם אחד בלילה, נועדה להוציא מליבם של הביתוסים.
לא נודע רבות מבחינה היסטורית על הביתוסים, ולרוב מקבצים אותם יחד עם הצדוקים, שעליהם יש מידע רב בזכות יוספוס. אפשר שהיו תלמידיו או צאצאי תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו, שהבינו שלא כהלכה את לימודו בדבר שאין שכר למצוות, וסופם שדחו את התורה שבעל פה ונצמדו לתורה שבכתב בלבד.
מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה" דרשו הם שהקצירה צריכה להיות דווקא ביום ראשון, ולא בכל יום בשבוע שיחול במוצאי יום טוב ראשון של פסח. וכלשונם: "אין קצירת העומר במוצאי יום טוב", אלא במוצאי שבת, ביום ראשון שלאחר פסח.
להלכה: אין הלכה כצדוקים וכביתוסים. הקצירה והבאת העומר נעשות בט"ז בניסן, ובאופן המתואר כאן, וכשיטת הרמב"ם: שלושה אנשים עושים את הקצירה, וכל אחד מהם שואל את השאלות שלוש פעמים.