מנחות פרק עשירי, משנה שנייה. אנו ממשיכים לדון בקרבן העומר ובאופן הבאתו. פותחת המשנה וקובעת: "מצות העומר לבוא מן הקרוב" - השעורה הטרייה שממנה מביאים את העומר צריכה לבוא מן המקום הקרוב ביותר לבית המקדש.
טעם הדין - אין מעבירין על המצוות:
עיקרון זה אינו נובע מדיני קרבן העומר כשלעצמם, אלא מן הכלל הכללי "אין מעבירין על המצוות" - אין מדלגים על מצווה. כאשר נקרית לאדם הזדמנות לקיים מצווה, "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה": אין להניח לה לעבור, להתיישן או להתקלקל.
בקציר העומר: העובר בשדות שיש בהם שעורה ראויה, ופוסח עליה כדי ליטול שעורה ממקום רחוק יותר, הרי הוא מדלג על ההזדמנות הקרובה שנזדמנה לידו - ואין עושים כן.
בסדר התפילין: מן הטעם הזה עצמו מסדרים את תיק התפילין כך שתפילין של יד יהיו נגישות תחילה, שהרי הן קודמות לשל ראש, ולא ייאלץ אדם להעביר על תפילין של ראש כדי להגיע לשל יד.
וכשאין שעורה בקרוב:
כך היא המצווה לכתחילה, אך אם לא הייתה שעורה בשלה וראויה בקרבת ירושלים - "מביאין אותו מכל מקום", ואין בכך כל מניעה. אלא שכפי שכבר למדנו בתחילת הפרק השמיני, "כל מקום" משמעו כל מקום שבתוך ארץ ישראל, שכן שעורת העומר חייבת לבוא מארץ ישראל. יסוד הדבר בפסוק המפרט זאת בקרבן העומר: "כי תבואו אל הארץ... וקצרתם את קצירה" - הקציר צריך להיות מקצירה של ארץ ישראל.
מעשה שהיה:
ממשיכה המשנה ומספרת מעשה שאירע בפועל - "שבא מגגות צריפין". פעם אחת לא הייתה שעורה זמינה בקרבת ירושלים. הגמרא מבארת את הרקע ההיסטורי: היה זה בזמן שנחלקו שני האחים, בניה של שלומציון המלכה בסוף שושלת החשמונאים, הורקנוס ואריסטובולוס, על המלוכה. הורקנוס, בסיועם של הרומאים ובראשם פומפיוס (בשנת 63 לפני הספירה), צר על ירושלים שבה שהה אריסטובולוס עם כוחותיו. כחלק מן המצור החריבו את התבואה שבסביבות ירושלים, ולא נמצאה שעורה להבאת העומר, ולפיכך הביאוה ממקום אחר בארץ ישראל, הוא גגות צריפין.
בדומה לכך מוסיפה המשנה: "ושתי הלחם מבקעת עין סוכר". שבעה שבועות לאחר מכן, בחג השבועות, נזקקו לחיטים לשם הבאת שתי הלחם, ואף אותן לא נטלו מסביבות ירושלים אלא מבקעת עין סוכר. קריאה פשוטה של המשנה מלמדת כי אף בשתי הלחם קיימת העדפה דומה להביא את החיטה מן הקרוב, ומכל מקום נמסרים כאן המאורעות ההיסטוריים כפי שהיו.
קושיית התוספות:
התוספות מקשים על הבנה זו. בעומר קיימת מצווה טכנית של עשיית הקציר, כפי שלמדנו במשנה הקודמת שקוצרים את השעורים אפילו בשבת. לעומת זאת, בשאר הקרבנות אין ההשגה אלא כהכשר מצווה בלבד: יש להשיג את החיטים כדי לעשות מהן את שתי הלחם, אך להלכה, אילו היה שק קמח חיטים נופל מן השמים, אף הוא היה כשר. ואילו בשעורי העומר, שק קמח שעורים שנפל מן השמים אינו מספיק - חובה שייקצר דווקא.
מכאן מסיקים התוספות שהעיקרון של "אין מעבירין על המצוות" אינו חל על החיטים של שתי הלחם. לפיכך הם מבארים שחלקה הראשון של המשנה עוסק בדין "אין מעבירין על המצוות", ואילו חלקה השני - החיטים שהובאו מבקעת עין סוכר לשתי הלחם - אינו אלא המשך סיפור המאורעות של אותה תקופה, ואין בו עניין של "אין מעבירין על המצוות" כשלעצמו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מצוות העומר לבוא מן הקרוב, מכוח הכלל "אין מעבירין על המצוות"; ואם אין שעורה ראויה בקרבת ירושלים - מביאים מכל מקום שבארץ ישראל, כנלמד מן הפסוק "כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה". עמדנו על המעשה שהובא העומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר בימי המצור על ירושלים, ועל שיטת התוספות המבחינה בין מצוות הקצירה שבעומר לבין הכשר המצווה שבשתי הלחם.