מנחות פרק ח', משנה ג'. כעת אנו פונים לנושא מקור שמן הזית עבור המנחות: מהיכן ראוי להביא את הזיתים שמהם נסחט השמן, ומה דינם של זיתים שאינם מן המובחר.
המקומות המובחרים להבאת השמן:
"תקוע אלפא לשמן" - המקום הראשון במעלה, הטוב ביותר להביא ממנו את הזיתים לשמן, הוא תקוע.
"אבא שאול אומר, שנייה לה רגב בעבר הירדן" - לדעת אבא שאול קיים מקום אידיאלי משני, שאינו במעלת הראשון אך עדיין נמנה עם המובחרים: רגב שבעבר הירדן.
ואולם ממשיכה המשנה: "האמת היא שכל הארצות היו כשרות, אלא מכאן המביאים" - מכל מקום שממנו משיגים את שמן הזית, השמן כשר. למעשה נהגו להביאו מתקוע, ולדעת אבא שאול אף מרגב, שהיו המקומות האידיאליים ביותר; אך אם הובא ממקום אחר, הדבר בסדר גמור.
מקומות שאין מביאין מהם לכתחילה:
"אין מביאין לו מבית הזבלים" - אין להביא את הזיתים ממטע הזקוק לזיבול בדשן. עצם הצורך בזיבול מלמד שהקרקע אינה משובחת דיה, ועדיף להביא ממקום המשובח בפני עצמו עד שאינו נזקק לדשן.
"ולא מבית השלחין" - אין להביא ממטע הזקוק להשקיה. ראוי שיהיה זה מקום שיש בו באופן טבעי די מים, שכן כאשר נדרשת השקיה נוספת ייתכן שלא ישקו אותו כראוי, כשם שייתכן שלא יזבלו אותו כראוי, ונמצא המקום בלתי אידיאלי.
"ולא ממה שנזרע ביניהם" - אין להביא מעצי זית שגדלו ביניהם צמחים אחרים. אין הטעם משום כלאיים, אלא משום שהצמחים הסמוכים יונקים מן החומרים המזינים שבקרקע, ונשאר פחות לעצי הזית ולזיתים, ואין הם מפיקים את הזיתים המשובחים ביותר.
"ואם הביא כשר" - אם בכל זאת הובאו הזיתים מעצים שזובלו או שהושקו באופן מלאכותי, או שגדלו לצדם צמחים אחרים, שמן הזית כשר.
פסולים אף בדיעבד:
"אין מביאין אנפיקנון, ואם הביא פסול" - אין להביא את השמן מזיתי אנפיקנון, הם זיתים שלא הגיעו אפילו לשליש הבשלתם. זיתים אלו מפיקים שמן מר מאוד, ולפיכך קובעת המשנה שאם הביא מהם - השמן פסול, שכן הוא עושה את הכל מר.
ראוי לציין כי לרבנו תם, ובמידה מסוימת אף לרמב"ם, הייתה גירסה שונה: "ואם הביא כשר" - כלומר כשר בדיעבד. ומאחר שההלכה כרמב"ם, נמצא שההלכה למעשה אינה כגירסת המשנה שלפנינו, והשמן כשר בדיעבד.
"אין מביאין מן הגרגרים שנשרו במים" - 'גרגר' הוא זית בודד, ואין להביא שמן מזיתים שהושרו במים, משום שההשריה פוגמת בשמן וגורעת מאיכותו.
"ולא מן הכבושים" - אין להביא מזיתים שהיו כבושים, היינו ששכבו בציר, במלח או בחומץ. אין זה שונה בהרבה מהשריה במים, אלא שבכבישה יש טעם ואילו במים אין טעם; ובשני המקרים אין השמן כפי שהוא צריך להיות, ולפיכך אינו כשר - כמי שנפל בו מום ופגם.
"ולא מן השלוקין" - אין להביא מזיתים שבושלו והורתחו. אמנם 'שלוק' פירושו בדרך כלל מבושל ומורתח יתר על המידה, וניתן לומר שבזיתים כל בישול הוא יתר על המידה ונחשב שלוק מלכתחילה; מכל מקום, משעה שבושלו הזיתים נתקלקלו, והשמן נחשב פגום ופסול.
"ואם הביא פסל" - אם הביא מזיתים שהורתחו, שנכבשו או שהושרו במים בלבד, שמן הזית פסול אף בדיעבד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מקורות השמן למנחות - תקוע כמקום המובחר, ולדעת אבא שאול רגב שבעבר הירדן שנייה לה, בעוד שמעיקר הדין כל הארצות כשרות. עוד עמדנו על המקומות שאין מביאין מהם לכתחילה ובדיעבד השמן כשר (בית הזבלים, בית השלחין ומה שנזרע ביניהם), ועל הזיתים הפסולים אף בדיעבד (אנפיקנון, גרגרים שנשרו במים, כבושים ושלוקין), ועל הגירסה השונה של רבנו תם והרמב"ם באנפיקנון.