מנחות פרק ח', משנה ב'. המשנה דנה במקומות האידיאליים שמהם ראוי לאדם להביא את תבואתו לשם עשיית המנחות, ובאופן הכשרת השדה ובדיקת הסולת.
המקומות שאין מביאין מהם:
"אין מביאין לא מבית הזבלים" - אין להביא את התבואה ממקום שנזדבל בזבל. לדעת הברטנורא הטעם הוא שהזבל עצמו עלול לגרום לתבואה טעם וריח רע. אחרים מבארים שהזיבול מלמד שהקרקע עצמה אינה משובחת והיא נזקקת לתוספת, ושמא לא ניתנה לה התוספת כראוי; לפיכך עדיף להביא ממקום שאינו נצרך לתוספת כלל, והתבואה גדלה בו ללא זיבול.
"ולא מבית השלחים" - רעיון דומה: אין להביא את החיטים ממקום הנזקק להשקיה, כגון בתעלות מים, שהרי ישנם מקומות הגדלים על מי גשמים טבעיים בלבד, וזו ההזנה הראויה. כאשר התבואה באה ממקום מושקה, יש לחשוש שהקרקע אינה לחה דיה, ומשום כך לא תהיה התבואה חזקה וטעימה כראוי.
"ולא מבית האילן" - אין להביא ממקום שגדלים בו עצים בסמוך לתבואה, כגון פרדס. הטעם הוא שהעצים מושכים אליהם את חומרי ההזנה מן הקרקע, ובמחיר זה אין התבואה מוזנת די צורכה. עיקר הדברים אמורים בחיטה, ואף בשעורה.
"בדיעבד כשר" - אם זהו המקום שממנו קיבל את חיטיו, וכן במקרה של מנחת השעורים של הסוטה, המנחה כשרה. בדיעבד אין בכך פסול, שכן כל עוד מדובר בסולת - סולת היא.
כיצד מכשירים את השדה:
מהי הדרך האידיאלית להכנת השדה למי שמבקש לגדל תבואה, ובמיוחד את השעורה של מנחת העומר? אומרת המשנה: "ניר שנה ראשונה, ובשנייה זורע". בשנה הראשונה חורשים את השדה בלבד, ובשנייה זורעים אותו.
למעשה מחלקים את השדה לשני חלקים: בשנה הראשונה זורעים את הצד האחד בלבד, ואילו הצד השני נותר בור - שדה חרוש בלבד, שממנו מסלקים את העשבים השוטים ואת כל הגדל בו ומוצץ את מזון הקרקע. בשנה השנייה מחליפים: זורעים את השעורה במקום שהיה בור בשנה שעברה, לאחר שהתאושש וצבר מזון נוסף, ומניחים את הצד השני בור. וכך מחליפים הלוך ושוב, ומתקבלת התבואה החזקה ביותר.
ועוד: "זורע קודם לפסח שבעים יום" - יש לזרוע שבעים יום לפני הפסח. הדברים אמורים במיוחד בשעורה המשמשת לקורבן העומר, שזריעתה שבעים יום קודם הפסח היא המשובחת ביותר. החיטה, לעומת זאת, ראויה להיזרע בסוף החורף ולא בתחילת האביב.
"והיא עושה סולת מרובה" - זריעה באופן זה מפיקה את הסולת המשובחת ביותר, הן באיכות הקמח והן בכמותו.
בדיקת הגזבר:
כיצד בוחר הגזבר, הפקיד הממונה מטעם בית המקדש, את הקמח הראוי לקנייה? הגזבר מכניס את ידו לתוך הכלי שבו נאסף הקמח. "עלה בו אבק" - אם עולה אבק מן היד בהוצאתה, אין זו סולת אלא אבק קמח, ויש להיפטר ממנו, ולפיכך "פסולה". בוודאי שלכלוך ממשי פוסל, אך אף אבק בלבד - בין אבק שבאוויר ובין אבק ניכר של הקמח - פוסל.
כפי שנתבאר במשנה הקודמת, יש לנפות בנפה שחוריה הקטנים והדקים ביותר, כדי להוציא את האבק ממש, ומה שנשאר הוא המשמש כסולת. אבק אינו יכול להיות מעורב בה, שכן הוא דק מדי ואין הוא סולת. לפיכך היא פסולה "עד שינפנה" - עד שינפה אותה ויוציא את האבק, ויותיר את שאר הסולת המשמשת למנחה.
"התליע - פסולה": אם התליעה התבואה, פסולה היא. הברטנורא מבאר שמדובר בסולת, דהיינו בקמח, או בחיטה עצמה - הגרעין קודם שנטחן לקמח - שנפסלה ואינה כשרה עוד. אולם מדובר דווקא כאשר רובה התליע; אך אם התליע מיעוטה בלבד, כגון תולעים מועטות, ניתן לנפותן ולהשתמש בשאר, והמנחה כשרה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את המקומות שאין מביאין מהם תבואה למנחות - בית הזבלים, בית השלחים ובית האילן - ושבדיעבד כשרה; את דרך הכשרת השדה בניר בשנה הראשונה ובזריעה בשנייה, שבעים יום קודם הפסח, המפיקה סולת מרובה; ואת בדיקת הגזבר, שאם עלה אבק בידו פסולה עד שינפנה, וכן דין תבואה שהתליעה.