מנחות, פרק ב', משנה ב'. אף משנה זו עוסקת בדיני פיגול ובדקדוקי הריבוי של מתירין ונותרין, כדרך שלמדנו במשנה הקודמת. שני הקרבנות שבהם עוסקת המשנה הם שתי הלחם ולחם הפנים.
שתי הלחם - שני ככרות הלחם המובאים בחג השבועות יחד עם שני הכבשים.
לחם הפנים - שנים עשר ככרות המסודרים על השולחן שבהיכל, בכלי המיוחד לכך, משבת לשבת, בשתי מערכות: שני סדרים, שני טורים של שישה ככרות כל אחד. על גבי שני הטורים מונחים שני בזיכין (כפות), ובכל אחד מהם מלוא הקומץ לבונה. הלבונה מוקטרת, והככרות נאכלים על ידי הכהנים.
מבנה שני הקרבנות:
מבנם של שני הקרבנות דומה מאוד. החומש מכנה את שניהם מנחות, אין אחד מהם עולה על המזבח, ושניהם נאכלים על ידי הכהנים. וכן בשניהם קיים מתיר:
בשתי הלחם: שחיטת שני הכבשים היא המקדשת את המנחה בקדושת הגוף, קדושה עצמית, וזריקת דם הכבשים היא המתירה את אכילת שתי הלחם.
בלחם הפנים: הקטרת הלבונה שבשני הבזיכין, המונחים על גבי שני הסדרים במשך כל השבוע, היא המתירה את אכילת שנים עשר ככרות לחם הפנים.
שאלת המשנה:
מאחר שיש כאן שתי חלות נפרדות ושני סדרים נפרדים, כשלכל סדר של לחם הפנים בזיך משלו, ושני הסדרים מותרים על ידי שני הכבשים, עולה השאלה: אדם יכול לגרום פיגול במחשבת חוץ לזמנו בשעת זריקת דם הכבש או בשעת הקטרת הלבונה שבבזיך, בחושבו לאכול את הלחם מחוץ לזמנו הראוי. אך מה הדין כאשר חשב באופן ספציפי על חלה אחת בלבד או על טור אחד של לחם הפנים - כיצד משפיע הדבר על החלה השנייה או על הטור השני? אף כאן חולק רבי יוסי על חכמים כמו במשנה הקודמת, אף שהטעם שונה, ושוב מחלק רבי יוסי בין שני הככרות ואילו חכמים אינם מחלקים.
"שחט שני כבשים לאכול אחת מן החלות למחר" - הכהן עשה בחג השבועות אחת מן העבודות המהותיות (שחיטה, קבלה או זריקה) באחד הכבשים או בשניהם, שדמם מתיר את שתי החלות, וחשב באופן ספציפי לאכול את חלה א' למחר ולא היום. אלו מחשבות פיגול, ובוודאי חלה א' נעשתה פיגול; השאלה היא מה דינה של חלה ב'.
"הקטיר שני בזיכין לאכול אחד מן הסדרים למחר" - הקטיר אחד מן הבזיכין של לבונה או את שניהם, שהם המתיר לאכילת לחם הפנים, וחשב במפורש שאחד משני הטורים יישמר למחר, לאחר השבת. (ראוי לציין כי נחלקו בזמן אכילת לחם הפנים: מלשון הברטנורא נראה שהזמן הוא השבת בלבד, ואילו רוב הפוסקים, ובהם הרמב"ם, למדו שזמן אכילתו הוא כזמן מנחת שבת והלילה שלאחריה.) כך או כך, השאלה עומדת: מה דינו של הסדר השני?
"רבי יוסי אומר: אותה החלה ואותו הסדר שחישב לה - פיגול וחייבין עליו כרת, והשני פסול ואין בו כרת" - רבי יוסי מחלק ביניהם: אותה חלה או אותו סדר של שישה שעליהם חשב מחשבת חצי הזמנה נעשים פיגול, והאוכלם חייב כרת. אך השני אינו פיגול אלא פסול - ואף שזהו פסול מדאורייתא, שלא כמשנה הקודמת ששם הפסול מדרבנן - אין בו כרת, שכן לא חשב עליו. טעם החילוק הוא שהחלות נילושות בנפרד, ואף יש דרישה שכל אחת משתי החלות תילוש בקערה נפרדת, הרי שקיימת הפרדה ביניהן, וכן בלחם הפנים כל סדר עומד בפני עצמו.
"וחכמים אומרים: זה וזה פיגול וחייבין עליו כרת" - חכמים חולקים וסוברים שאם חשב מחשבת חוץ לזמנו על אחת משתי הככרות או על אחד משני הסדרים, נעשה כל הלחם פיגול והאוכלו חייב כרת, אף אותו חלק שלא חשב עליו במישרין. וכן הלכה.
דין טומאה באחת החלות או באחד הסדרים:
נקודה נוספת, הקשורה לכאן במידת מה, היא מחלוקת אחרת, ובה חולק רבי יהודה ולא רבי יוסי: מה הדין כאשר נטמאה אחת משתי הככרות או אחד משני הסדרים ולא השני?
"נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים - רבי יהודה אומר: שניהם יצאו לבית השריפה" - לדעת רבי יהודה הכול נידון כטמא ויוצא לבית השריפה, משום שהם מחוברים זה לזה. מסורת בידו ש"אין קרבן ציבור חלוק": שלמי הציבור של שבועות, שעימם באות שתי הלחם, קרבן ציבור הם, וכן לחם הפנים. לפיכך, אם נטמא חלק אחד, נטמא הכול. אין הדבר מבוסס על פסוק ואף לא על סברה, אלא על מסורת בלבד.
"וחכמים אומרים: הטמא בטומאתו והטהור יאכל" - חכמים לא הייתה בידם מסורת זו, ולפיכך דחו עיקרון זה: מה שנטמא נטמא, ויש להשמידו ולשורפו, אך כל מה שנשאר בטהרתו נאכל כדינו. הם דוחים אפוא את הרעיון שהכול מחובר.
מתי אירעה הטומאה:
הברטנורא, כשיטת הרמב"ם: רבי יהודה מדבר רק במצב שבו אירעה הטומאה קודם זריקת דם הכבשים. עד ההזאה הם מאוחדים, ולאחריה הריהם ככרות לחם בלבד וכל אחת עומדת בפני עצמה.
רבנו גרשום (ורש"י ההולך אחר מסורת אשכנז): לדעת רבי יהודה, אף לאחר זריקת הדם עדיין הככרות מחוברות זו לזו, ואם נטמאה אחת מהן נטמאו שתיהן.
להלכה: אין הלכה כרבי יהודה אלא כחכמים, ולפיכך הלחמים עומדים כל אחד בפני עצמו: אם נטמא לחם אחד או סדר אחד, אותו לחם או אותו סדר אינו נאכל, ואילו האחר נאכל כדינו. וכך הדין בין שאירעה הטומאה קודם המתיר ובין שאירעה לאחריו, בין בזריקת הדם ובין בהקטרת הבזיך והלבונה.