מנחות פרק ג', משנה ג'. אף משנה זו עוסקת בדיני תערובות במנחות, ובה שלושה מקרים.
המקרה הראשון - "שתי מנחות שלא נקמצו":
לפנינו שתי כמויות של שתי מנחות נפרדות, מנחה א' ומנחה ב', שהגיעו לאותו כלי - אך לפני הקמיצה. מוטל לקמוץ מכל אחת מהן בנפרד, שכן הפסוק אומר "וקמץ משם מלא קומצו מסולתה" - מן הסולת שלה ולא של אחרת. לפיכך נדרש קומץ טהור ממנחה א' וקומץ טהור ממנחה ב', בלא שיתערב בקומץ אף מרכיב מן המנחה השנייה.
מכאן שהדבר נעשה שאלה מעשית: "אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה" - כגון שמנחה א' נפלה בצדו השמאלי של הכלי ומנחה ב' בצדו הימני, ואין הן חופפות זו את זו לגמרי, וניתן להשיג משני הקצוות קומץ טהור מכל אחת מהן - "כשרות". שני הקמצים הטהורים יוקטרו על המזבח והכל כשורה. "ואם לאו - פסולות", ואין כאן דבר שני בטיבו: כל קומץ מעורב, שלא ניטל כולו ממנחה אחת, פסול.
המקרה השני - "הקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה":
קומץ ממנחה א' התערב במנחה ב' שלא נקמצה. רק הקומץ צריך לעלות על המזבח, ואי אפשר לשפוך את הכל על האש: מכיוון שבמנחה ב' לא נעשתה קמיצה, רוב המנחה אינו נועד לעלות על המזבח אלא להיאכל. ומאחר שאין ראוי להקטיר על המזבח את שאינו נועד להישרף עליו, יש כאן איסור, איסור דרבנן, בעצם הנחת הכל על האש. לפיכך "לא יקטיר", ואם התערובת אינה ניתנת להפרדה ואי אפשר להוציא את הקומץ בלא להעלות את הכל - אין לעשות זאת.
"ואם הקטיר" - אם עבר על האיסור והניח את כל התערובת על המזבח: "זו שנקמצה עלתה לבעלים", שהרי קומצה נשרף ויצאו בדיעבד ידי חובתם; ואילו "זו שלא נקמצה לא עלתה לבעלים".
ניתן היה לחשוב בטעות, שכשם שמנחת כהן נשרפת כולה בלא קמיצה כלל, כך תוכל מנחת ישראל להישרף כולה בדיעבד בלא שיינטל ממנה קומץ מסוים, ותהא כשרה בדיעבד. אין הדבר כן: מנחת ישראל לפני הקמיצה אינה מוכנה לעלות, אלא חייבת קמיצה, ורק הקומץ עולה על המזבח. בדיעבד, אם עלה הקומץ בתוספת דברים אחרים, אין אותם דברים פוסלים את הקומץ הטהור; אך במקרה שלפנינו, מאחר שלא נעשתה קמיצה מן המנחה השנייה כלל, לא יצאה מנחה זו כלל, ואילו הראשונה כשרה בדיעבד, אף שנעשה בה מה שלא היה צריך להיעשות.
המקרה השלישי - "נתערב קומצה בשיריה או בשיריה של חברתה":
הקומץ מתערב עם השיריים - או עם שיריה של אותה מנחה עצמה, שהופרדה לקומץ ולשיריים וחזרו והתערבו, או עם שיריה של מנחה ב'. גם כאן אין לשיריים מה לעלות על המזבח, אך בשונה מן המקרה הקודם, כאן מדובר בשיריים מוגדרים ולא במנחה שלפני הקמיצה, ויש דין דאורייתא המבוסס על פסוקים שאין השיריים עולים על המזבח. נמצא שההעלאה על המזבח כרוכה כאן באיסור דאורייתא.
ואף על פי כן, "ואם הקטיר - עלה לבעלים": אף שהעלאת השיריים על המזבח אסורה מן התורה, הקומץ הטהור עלה ונשרף, ולפיכך יצא הבעלים בדיעבד ידי חובתו.
פסולי הטמא והיוצא:
מכאן פותחת המשנה בנושא חדש (ובתלמוד הבבלי אף נחשב זה למשנה חדשה). לאחר שנעשתה הקמיצה, שני דברים כלליים עלולים להשתבש באותו קומץ, והם הפסולים: טמא ויוצא. הקומץ עלול להיטמא בחשיפה למקור טומאה, או להיות מוצא מן העזרה אפילו לרגע. לכל דבר שהוא הקדש יש בדרך כלל תחום שאליו הוא שייך, וברגע שהוצא מן התחום הזה נעשה פסול לצמיתות. הקומץ צריך להישאר בעזרה, ומשהוצא ממנה לרגע - מאוחר מדי, ואי אפשר להעלותו על המזבח. שני הפסולים הללו פוסלים אפוא את הקומץ.
אך בדיעבד, אם הועלו על המזבח - האם יצא ידי חובתו? הדבר תלוי. יש את הציץ, אותו טס זהב היושב על מצח הכהן הגדול, אחד משמונת בגדיו, ועליו חקוק "קודש לה'", והוא מרצה: הוא גורם לכך שחלק מן הקרבנות הפסולים ייעשו כשרים. הפסוק עצמו אינו מפרט באיזה סוג מדובר, אלא אומר: "והיה על מצח אהרן" - הציץ יהיה על מצחו של הכהן הגדול, "ונשא אהרן את עוון הקדשים" - ומכוחו יינשאו חלק מעוונות הקדשים, "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" - הציץ יהיה על מצחו תמיד ויפעל ריצוי לפני השם. אך אין נאמר מה בדיוק הוא בא להתיר.
בטומאה יש קולא גדולה: קרבנות מסוימים הותרו להקרבה בטומאה, כגון טומאת ציבור בזמנה וכיוצא בזה. נמצא שהטומאה היא הגבלה פחות חמורה, ולפיכך הקרבן או המנחה שנטמאו הם שמתרצים מכוח הציץ, ולא היוצא.
לפיכך אומרת המשנה כך: אם נטמא הקרבן והוקרב על המזבח בכל זאת, בין שעבר על האיסור במזיד ובין שהיה הדבר בשוגג, הציץ שעל מצח הכהן, בנסיבות הראויות, עושה אותו תקף ומקובל בדיעבד. אך אם יצא הקרבן מן העזרה אפילו לרגע, נעשה פסול ואין הבעלים יוצא ידי חובתו, ואף הציץ אינו מועיל לו כלל. הציץ מתיר רק סוגים מסוימים של הקרבות פסולות - ובראשן הטמאות - אך לא את היוצא.
יש טעם לחזור ולהדגיש זאת, שכן יש סברה לחשוב שהיוצא קל יותר ולפיכך ראוי להיכלל בריצוי הציץ. מהי הקולא שביוצא ביחס לטמא? בזמן שהבמות מותרות - כגון בעת שהמשכן עמד בנוב ואחר כך בגבעון, במשך אותן חמישים ושבע שנים - היה אדם רשאי להקים במה בחצרו ולהקריב עליה קרבנות. ולבמה אין יריעות ומחיצות המקיפות אותה, ולפיכך אין בה איסור יוצא באותה תקופה. נמצא שאין פסול יוצא חל על הקרבנות בכל מצב, ומכאן הרצון להחיל בו קולא כלשהי.
שורה תחתונה: התשובה שלילית. הציץ פועל את פעולתו רק לגבי דברים טמאים שעלו בסופו של דבר על המזבח, אך לא לגבי דברים שנפסלו בפסול יוצא.