משנה ב' בפרק ג' של מסכת מנחות מפנה את תשומת הלב לדברים נוספים העלולים להשתבש בהבאת המנחה, מלבד ארבע העבודות החיוניות שנידונו קודם לכן.
הכלל המנחה בסוגייתנו:
הפסוקים דורשים פרטים רבים בהבאת המנחות. אם הכתוב מזכיר דרישה פעם אחת בלבד - זו מצווה לכתחילה, אך אם לא נעשתה אין היא מעכבת ואין הקרבן נפסל בדיעבד. ואילו אם חוזר הכתוב ומצווה פעמיים - הדבר לעיכובא, כלומר חיוני, ואם לא נעשה נפסל הקרבן אף בדיעבד. בחלקה הראשון מונה המשנה שורה של שלבים שאמורים להיעשות במנחה, וקובעת כי אף שאי-עשייתם פוגמת בקיום המצווה כתיקנה, בדיעבד המנחה כשרה.
מכיוון שהמשנה נוקטת מילים מועטות, ואף אינה מונה את השלבים לפי סדרם הכרונולוגי, נקדים ונתאר את התהליך כולו מבחוץ, ולאחר מכן נעיין ברשימה הקצרה שבפנים.
סדר הכנת המנחה:
המנחה נעשית בתוך כלי שרת - קערת הערבוב המקודשת. לכל מנחה עישרון קמח (כמעט גלון) ולוג שמן (כחצי ליטר), ואלו שלביה ברוב המנחות:
נותנים מעט שמן בתחתית קערת הערבוב.
מוסיפים את הקמח.
יוצקים יציקה שנייה של שמן ומערבבים - זו הבלילה. לעיתים אף יציקת השמן השנייה שקודם הערבוב נקראת בלילה.
מוסיפים את שארית השמן ביציקה שלישית - זו היציקה, ובה מושלם כל השמן.
אם מדובר במנחה גולמית, ואדם שאינו כהן הכינה, נותנים אותה לכהן.
הגשה - הכהן מביא את הקערה אל הקרן הדרום-מערבית של המזבח.
קמיצה, ולאחריה הקטרת הקומץ על המזבח - או הקטרת כולה, במנחות שאין בהן קמיצה.
מליחה - קודם ההקטרה מומלח הקומץ, והוא עולה עם המלח על המזבח.
מנחות הנדבה המבושלות:
חמישה סוגים של מנחת נדבה, וארבעה מהם מבושלים בדרך כלשהי ואינם בלילה או בצק גולמי: שניים מטוגנים - מחבת ומרחשת; ושניים נאפים - חלות ורקיקים, שאינם דמויי חמץ (חלה כמעין מצה ספרדית, ורקיק כמצה אשכנזית בסיסית). לאחר שיצאו מן התנור או מן המחבת נעשית בהם פתיתה: מקפלים את הכיכרות, שוברים ומפוררים אותן לחתיכות שהאידיאל בהן הוא בגודל כזית. יש דיון היכן בדיוק משתלבת הפתיתה בסדר התהליך.
ברקיקים הסדר שונה: במקום הבלילה נותנים בהם מעט שמן בתחילה (ובכך יש מחלוקת ראשונים), ולאחר שנילושו במים ונאפו בתנור נעשית בהם משיחה - מריחת השמן על הרקיקים, והוא נספג בהם.
מה מעכב למעשה:
המשנה קובעת שכל אלו, אם לא נעשו, אין המנחה נפסלת. אולם למעשה אחד או שניים מהם כן מעכבים, ולכן היא מתפרשת מחדש:
יציקה - חובה לצקת מעט שמן בסוף. לפיכך כשהמשנה אומרת שאם לא יצק כשרה, הכוונה שכהן לא יצק אלא מי שאינו כהן.
מליחה - מחלוקת בגמרא אם מעכבת בדיעבד. לצד האומר שמעכבת, גם כאן תתפרש המשנה שכהן לא נתן את המלח אלא מי שאינו כהן.
לשון המשנה ופירוט פרטיה:
"לא יצק" - לא נעשתה יציקת השמן השלישית והאחרונה. כאמור, אין זה כפשוטו אלא שכהן לא יצק.
"ולא בלל" - לא נעשתה יציקת השמן השנייה שלפני הערבוב בכלי. ראוי להבהיר: מדובר שכל השמן ניתן, ביציקה הראשונה או האחרונה, ורק השלב האמצעי דולג. אך אם חסר מלוג השמן הנדרש, פסולה ודאי אף בדיעבד.
"לא פתת" - לא פורר את המנחה בקיפולה לשם שבירתה לחתיכות בגודל כזית, או שהקיפול לא פוררה כלל. הברטנורא מעיר על בעיה מעשית: לכל הפחות יש לפורר חלק ממנה כדי להוציא שיעור קומץ, שהרי במנחות הטעונות פתיתה, שהן מנחות נדבה, רק שיעור קומץ אחד עולה למזבח והשאר נאכל לכהנים, ואי אפשר להעלות כיכר שלמה.
"לא מלח" - לא מלח את הקומץ העולה למזבח. כאמור, מחלוקת בגמרא, ולצד המעכב מדובר במקרה בלתי רגיל שבו מי שאינו כהן עשה זאת.
"לא הניף" - שתי מנחות בלבד טעונות תנופה: מנחת העומר ומנחת קנאות המובאת עם הסוטה. ההנפה נעשית כעין נענועי לולב, לארבע הרוחות ולמעלה ולמטה. אם לא הניף - בדיעבד יצא.
"לא הגיש" - לא הביא הכהן את הכלי קודם הקמיצה לנגוע בקרן הדרום-מערבית של המזבח.
"או שפתתן פתים מרובות" - עשה פתיתה, אך לא כשיעורה.
"ולא משחן" - לא מרח את השמן על הרקיקין ודילג על שלב זה.
ראוי לציין כי בדברי הברטנורא על "לא הניף" נכתב "במנחת חוטא או מנחת קנאות". קרוב לוודאי שזו טעות דפוס שהשתרבבה, שהרי מנחת חוטא אינה טעונה תנופה, ומנחת העומר היא הטעונה.
לגבי "פתים מרובות" יש שתי דרכים בפירוש: או שהחתיכות גדולות מדי, או שהן מרובות ולכן קטנות מדי. הברטנורא מפרש שנעשו חתיכות גדולות. לכאורה הדבר תמוה מבחינה הגיונית, שהרי המשנה כבר לימדה שאם לא פתת כלל כשרה, ומה החידוש שאם פתת ולא די הצורך כשרה? התשובה היא שהיה מקום לומר שכאשר הן שלמות, חלות כפי שנועדו להיות, עדיף הדבר מפתיתה שאינה כתיקנה. אחרים מפרשים ש"פתים מרובות" הן החתיכות הקטנות, שאם פורר יתר על המידה עד שנעשו קטנות מדי, בדיעבד כשרה. מכל מקום, הרמ"א מרמז בהלכה שלכתחילה צריך שיהיה מקופל ומפורר לחתיכות בגודל כזית, ואם הן גדולות מדי או קטנות מדי - כשר בדיעבד.
בכל המקרים הללו הדין הוא כשרות בדיעבד, בכפוף לסייג שתואר לעיל ב"לא יצק" ואולי גם ב"לא מלח". עד כאן חלקה הראשון של המשנה.
החלק השני: קומץ שנתערב:
חלקה השני של המשנה הוא נושא חדש לחלוטין, ואכן בתלמוד הבבלי זו משנה נפרדת. כאן נפתח הדיון בשאלה מה דינו של קומץ שנתערב בדברים אחרים. המקרים שלפנינו הם אלו שבהם נתערב הקומץ בדברים העולים ממילא כליל על המזבח, ולפיכך אין בכך בעיה של ממש. לשון המשנה: "נתערב קומצה בקומץ חברתה, במנחת כהנים, במנחת כהן המשיח, במנחת נסכים - כשרה".
"בקומץ חברתה" - נטלו קומץ ממנחה א', ונתערב בקומץ שניטל ממנחה ב'. שניהם עולים למזבח וכשרים.
"במנחת כהנים" - כהן שהביא מנחה, כלל הוא שמנחות הכהנים נשרפות כליל. לפיכך אם נתערב הקומץ במנחת כהן, הכול עולה למזבח.
"במנחת כהן המשיח" - היא מנחת הכהן הגדול, מנחת החביתין, שהכהן הגדול מביא בכל יום ונעשית שתים עשרה חלות: חציין בבוקר וחציין אחר הצהריים. אף היא נשרפת כליל.
"במנחת נסכים" - המנחות הנלוות הבאות עם כל עולה ועם כל שלמים, שנידונו בסוף הפרק הקודם. אף הן כליל ואין בהן קמיצה.
בכל אלו, בין שהמעורב הוא קומץ ובין שאין בו קמיצה כלל, הכול נשרף על המזבח וכשרה. אמנם "כשרה" נאמר בלשון יחיד, משום שהדיון נסוב על הקומץ, אך למעשה שני הקרבנות המדוברים - מנחה א' ומנחה ב' - כשרים, ובעליהם יצאו ידי חובתם.
בלילה עבה ובלילה רכה:
בשניים מן הקרבנות שברשימה זו שונה מרקם המנחה והם שמנוניים במיוחד. המנחה הרגילה מתכונה עישרון קמח ולוג שמן, כלומר כשמינית שמן ושבע שמיניות קמח (בקירוב), וכשמערבבים אותה מתקבל בצק סמיך. לעומת זאת, מנחת הנסכים המלווה עולה ושלמים, כאשר הקרבן הוא עז או כבש בשנתו הראשונה, מתכונה עישרון קמח לא בלוג אחד אלא בשלושה לוגין - מה שהכתוב מכנה "רביעית ההין", שהרי ההין שנים עשר לוגין ורביעיתו שלושה. הרי זה שמנוני פי שלושה, והוא המכונה בלשון חז"ל בלילה רכה, לעומת בלילה עבה. אף מנחת הכהן הגדול בלילתה רכה, דקה כבלילה ומלאת שמן.
על יסוד זה חולק רבי יהודה. אף הוא מסכים לעיקרון שאם כל שבתערובת עולה למזבח - הכול כשר, אלא שלדעתו יש בעיה כאשר בלילה רכה ושמנונית מתערבת בקומץ של בלילה עבה: השמן המרובה נבלע בקומץ עד שהקומץ עשוי להיות רובו שמן ומיעוטו קמח, ואז חל בו ביטול ברוב, והקמח מאבד את מעמדו וזהותו אל מול הרוב.
לפיכך, אומר רבי יהודה, כאשר נתערב הקומץ של בלילה עבה במנחה שכולה בלילה רכה, הקומץ מאבד את זהותו ומנחה א' לא עלתה לבעליה, אף שמעלים אותה על האש. המנחה השנייה, הנסכים או החביתין, כשרה, שהרי כולה עולה למזבח. לשון המשנה: "רבי יהודה אומר, במנחת כהן משיח ומנחת נסכים - פסולה, שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה, והן בולעות זו מזו".
וחכמים חולקים. אין הם כופרים בעיקרון ביטול ברוב, שהוא עיקרון נכון ואף כאן היה נכון מצד עצמו, אלא שיש עיקרון נפרד: "עולין אין מבטלין זה את זה" - דברים העולים על המזבח אין הביטול פועל ביניהם, ואין האחד מבטל את מעמדו של חברו. אף שיש כאן מיעוט ורוב מעורבים יחד, אין שום דבר מאבד את זהותו, וכל העולה למזבח נשאר בזהותו. לפיכך אפילו נבלע הקומץ בתוך השמן, אין כאן ביטול, והקומץ שעלה - עלה לבעליו.
להלכה: כתנא קמא וכחכמים - מניחים את תערובת הקומץ עם מנחת הנסכים על המזבח והכול כשר. לדעת רבי יהודה הקומץ בטל ופסול, ולכן מביא המנחה לא יצא ידי חובתו, ואילו מביא הנסכים יצא, שהרי הנסכים כשרים. אך להלכה כחכמים שניהם יצאו, משום ששניהם נשרפים על המזבח, ועיקרון "עולין אין מבטלין זה את זה" קובע שאין ביטול ברוב בדברים שדינם להישרף על המזבח.