מנחות, פרק ו', משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו כי המנחה הרגילה מורכבת משני חלקים: הקומץ עולה על המזבח, והשיריים נאכלים על ידי הכהנים. משנתנו מלמדת כי ישנן מנחות שאינן כן - יש מנחות שכולן עולות על המזבח, ולעומתן קרבנות הנאכלים כולם על ידי הכהנים.
המנחות שכולן למזבח:
לשון המשנה: "מנחות כהנים, ומנחות כהן משיח, ומנחות נסכים למזבח, ואין בהם לכהנים". שלוש מנחות הן:
מנחת כהנים - כל מנחה שכהן זכר מביא.
מנחת כהן משיח - מנחת החביתין שהכהן הגדול מביא בכל יום, חציה בבוקר וחציה בין הערביים. כולה נשרפת: אין בה קומץ ואין בה אכילה לכהנים.
מנחת נסכים - המנחה הנלווית הבאה עם כל עולה וכל שלמים. אין בה קומץ ואין בה אכילה, אלא כולה עולה על המזבח ונשרפת.
שלוש אלו עולות כליל על המזבח: אין נלקח מהן קומץ, ואין הכהנים מקבלים מהן דבר.
"בזה יפה כח המזבח מכח הכהנים":
לכאורה משפט זה מיותר - מה נתחדש בו שלא ידענו קודם לכן? התשובה היא שהיה מקום לטעות במחלוקת נפרדת, בעניין המתנדב להביא מנחה של יין טהור. השאלה היא כיצד מוקרב יין זה: האם בזריקה על גבי המזבח, על האש, או שמא הוא נשפך אל הספל שבקרן דרומית מערבית - במקום שאליו הולכים שאר הנסכים - ומשם זורם אל השיתין, הן המערות התת קרקעיות שמתחת למזבח. בעניין זה נחלקו.
התלמוד מלמדנו שהיה מקום לחשוב שמזלף ומזה את היין ישירות על האש, שכן הוא קרב כמנחה. אך המסקנה היא שאין הדבר כן, משום שאין אנו רוצים להחליש את כוחה של האש - וזהו הרמז הטמון כאן. לפיכך היין הולך אל הספל שלמעלה.
הקרבנות שכולם לכהנים:
המשנה ממשיכה: "שתי הלחם ולחם הפנים לכהנים". שני קרבנות אלו הולכים כולם לכהנים, ואין מהם דבר העולה על המזבח:
שתי הלחם - שני הלחמים המונפים בשבועות. כפי שראינו פעמים רבות, אלו לחמי חמץ הכשרים לעלות על המזבח, והמתיר שלהם הוא הדם של הכבשים.
לחם הפנים - שנים עשר הלחמים המונחים בשתי מערכות על השולחן שבתוך הקודש, משבוע לשבוע. הכהנים אוכלים אותו בשבת, והבזיכין הם המתיר של הלבונה, ואילו את השאר אוכלים הכהנים. נמצא שאין מלחם הפנים דבר העולה על המזבח, אלא הכל נאכל על ידי הכהנים.
"ואין בהם למזבח... ובזה יפה כח הכהנים מכח המזבח":
הם הולכים לכהנים, ואין מהם דבר למזבח. ביחס ללחם הפנים ולשתי הלחם, ההולכים כולם לכהנים ולא למזבח, כוחם של הכהנים גדול מכוחו של המזבח. ושוב עולה השאלה: מה בא משפט זה, הנראה מיותר, להוסיף ולרמוז?
התשובה היא שמשנתנו הולכת בשיטת רבי עקיבא, שראינו בפרק ד' משנה ג': אף אם אין כבשים להניף בשבועות, עדיין מביאים את ככרות הלחם, הן שתי הלחם. היה מקום לחשוב שבהיעדר הכבשים תעלינה שתי הלחם למזבח ותישרפנה שם, ולכן רומזת המשנה שאין הדבר כן - ידם של הכהנים על העליונה, והם מקבלים את הלחם אף אם אין כבשי עצרת הבאים עמו, ואוכלים אותו ישירות.
ראוי לציין כי קיימת בעניין זה מחלוקת: שמעון בן ננס ורבי שמעון בר יוחאי חולקים על רבי עקיבא וסוברים שאם אין כבשים - אין מביאים לחם כלל. הרמב"ם פוסק כרבי עקיבא, ואילו הראב"ד סובר שההלכה כשמעון בן ננס וכרבי שמעון בר יוחאי.
לסיכום: בשורה התחתונה, זהו כל הנרמז באותם משפטים הנראים מיותרים. משנתנו מלמדת על שני קצוות: מנחות כהנים, מנחת כהן משיח ומנחות נסכים העולות כליל למזבח ואין בהן לכהנים - ובזה יפה כח המזבח; ולעומתן שתי הלחם ולחם הפנים הנאכלים כולם לכהנים ואין בהם למזבח - ובזה יפה כח הכהנים מכח המזבח.