מנחות, פרק ד', משנה ב'. משנה זו כוללת שתי נקודות נפרדות. הנקודה הראשונה עוסקת בקרבנות המובאים בשבועות - עניין שנעלם, כך נראה, מרבים. שני קרבנות מיוחדים ונפרדים קרבים בשבועות:
מוסף שבועות - קרבנות זהים לאלו של המוסף המובא בפסח ובראש חודש. הוא מורכב מאחת עשרה בהמות: עשר מהן עולות ואחת חטאת - שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים, כולם עולות, ושעיר אחד לחטאת.
קרבנות שתי הלחם - עניין שאינו קשור למוסף כלל. שתי הלחם הם שני ככרות החיטים כעין חמץ המובאים בשבועות, שכבר עסקנו בהם פעמים רבות במסכת, והם מלווים בסדרה של קרבנות: כבשי עצרת - שני הכבשים הבולטים בכך שהם באים כשלמים, ואף על פי כן הם קרבנות ציבור; ובנוסף להם אחת עשרה בהמות, הדומות מאוד לאחת עשרה הבהמות של המוסף. אלא ששם באים שני פרים וכאן פר אחד לעולה; שם איל אחד וכאן שני אילים לעולה; ולאחריהם שבעה כבשים לעולה ושעיר אחד לחטאת.
נמצא שבשבועות קרבות אחת עשרה בהמות במוסף, אחת עשרה בקרבנות המיוחדים, ועוד שני כבשי עצרת - סך הכול עשרים וארבע בהמות:
שלושה פרים - שניים במוסף ואחד בקרבנות המיוחדים.
שלושה אילים - אחד במוסף ושניים בקרבנות המיוחדים.
ארבעה עשר כבשים לעולות - שבעה ושבעה.
שני שעירים לחטאות - אחד במוסף ואחד בקרבנות המיוחדים.
שני כבשי עצרת המיוחדים לשבועות.
אין שתי המערכות מעכבות זו את זו:
חידושה של המשנה הוא ששני סוגי הקרבנות אינם תלויים זה בזה. אם אין פר להביא למוסף, עדיין מביאים את הפר של קרבן שבועות המיוחד. ואם יש רק חמישה מתוך שבעת הכבשים לעולות המוסף - מביאים אותם, אף שאין את כולם. זהו לשון המשנה: "הפרים והאילים והכבשים אינם מעכבים זה את זה" - אם יש חלק מהם, מביא את שיש בידו ואינו מביא את השאר.
כנקודה טכנית צדדית בהלכה: שני האילים ושבעת הכבשים הבאים עם הקרבנות המיוחדים תלויים זה בזה כמערכת אחת. לפיכך, אם מצויים בהישג יד רק חמישה מתוך שבעת הכבשים של הקרבן המיוחד שבשבועות - אין מביאים אותם.
החלק השני של המשנה - מוספין ונסכים:
על היחס שבין הקרבנות ובין הלחם נעמוד במשנה הבאה, ואילו חלקה השני של המשנה שלפנינו עוסק במוספין בכללותם, ללא קשר לשבועות דווקא. המוספין באים כעולות, ועם עולה מובאים בדרך כלל הנסכים - מנחת הסולת הנלווית וקרבן היין. כזכור, פר טעון שיעור גדול יותר, איל שיעור בינוני, וכבש (או כבש בן שנתו) ושעיר שיעור קטן יותר.
השאלה היא מה הדין כאשר עומדים לרשות בית המקדש כספים מוגבלים, ויש בידו, למשל, שני פרים: האם עדיף להביא שני פרים ללא נסכים, או להביא פר אחד עם נסכיו?
על כך אומרת המשנה: "רבי שמעון אומר: אם היו להם פרים מרובים ולא היו להם נסכים - יביאו פר אחד ונסכיו, ולא יקריבו כולן בלא נסכים". כלומר, אם יש בידם ריבוי פרים ואין בידם כסף לקנות נסכים, לא יביאו שני פרים ללא נסכים, אלא יביאו פר אחד וישתמשו בכסף לקניית הנסכים - שכן לדעת רבי שמעון אין זה ראוי להביא מוספין, יהיו אשר יהיו, ללא הנסכים המלווים אותם.
כפי שקורה, קיימת כאן מחלוקת תנאים, אף שאינה מוזכרת במשנה שלנו. לפי השיטה השנייה, אם יש כסף לשני פרים ואין לנסכים - יביא את שני הפרים. הטעם: אם מדובר, למשל, בשבועות, שני הפרים הללו חייבים לקרב בשבועות עצמו, ואי אפשר לדחותם למחר. ואילו הנסכים, כפי שדנו כבר במסכת, ניתן להביאם לאחר מכן, באופן עצמאי, ביום נפרד מן הקרבן שהם באים עמו. לפיכך, כשעומדת הברירה בין קניית הפר השני ובין קניית הנסכים - יביא עתה את שני הפרים, שהרי לא תהיה לו הזדמנות אחרת להביאם, וכשיזדמן לו כסף בהמשך יביא את הנסכים. וזו ההלכה.
לסיכום: במשנה זו למדנו על שתי מערכות הקרבנות של שבועות - המוסף וקרבנות שתי הלחם - שאינן מעכבות זו את זו, וכן על מחלוקת רבי שמעון וחכמים בשאלת העדפת ריבוי מוספין על פני הבאת הנסכים עמם.
במשנה הבאה נעסוק ביחס שבין הקרבנות ובין הלחם.