אנו עומדים במסכת מנחות, פרק י"ג משנה ב', העוסקת באדם הנודר להביא מנחה ובאופן שבו מתקיים נדרו.
מקרה הבסיס - "הרי עלי מנחה" או "הרי עלי מן המנחה":
בשני המקרים הללו מדובר בקרבן יחיד: "מנחה" - התחייבות להביא מנחה, "מן המנחה" - התחייבות להביא סוג מסוים מבין המנחות. אלא שאף כאן אין הנודר מפרש באיזה סוג מדובר, ולפיכך "יביא אחד" - מביא מנחה אחת בלבד. בהתאם למחלוקת שבמשנה הקודמת, אם דווקא סולת או כל סוג שהוא, ההלכה היא שרשאי להביא כל סוג של מנחה, ובלבד שיביא אחת. אין כאן חידוש גדול; זהו מקרה הבסיס המכין את הקרקע להמשך.
"הרי עלי מנחות" או "הרי עלי מן המנחות":
כאן נקט הנודר לשון רבים: "הרי עלי מנחות" - התחייבות להביא מנחות, או "הרי עלי מן המנחות" - התחייבות להביא סוג מסוים של מנחות, בלשון רבים. הדין הוא "יביא שתיים". אף כאן רשאי להביא איזה סוג שירצה: הוא אמנם נקט לשון של סוג מסוים, אך לא פירש באיזה סוג מדובר ולא הייתה בדעתו כוונה מסוימת, ולפיכך יכול להביא כל אחד מחמשת הסוגים לפי ההלכה, או לפי דעת החולק. וכמה יביא? שתי מנחות, שכן נקט לשון רבים - ואנו מניחים שהתכוון למינימום שבלשון זו.
"פירשתי ואיני יודע מה פירשתי":
כאן טוען הנודר: אכן הייתה לי כוונה לסוג מסוים של מנחה בשעה שהתחייבתי, אלא שאיני זוכר לאיזה מחמשת הסוגים התכוונתי - מנחת סולת, מחבת, מרחשת, רקיקין או חלות. הדין הוא "יביא חמישתן": עליו להביא את כל חמשת הסוגים, שהרי התחייב במנחה מסוימת ואינו זוכר בה, וכך יוודא שקיים את חובתו.
עם כל אחת מן החמש יעשה תנאי ויאמר: אם זו המנחה שהתחייבתי בה - תבוא לקיים את חובתי, ואם לאו - הריני מביאה עתה כקרבן נדבה.
"פירשתי מנחה של עשרונים ואיני יודע מה פירשתי":
כאן אומר הנודר: התחייבתי להביא מנחה אחת, אך בשעת ההתחייבות הייתה בדעתי מנחה הכוללת מספר עשרונים של סולת, ואיני זוכר כמה מידות היו. הדין הוא "יביא מנחה של שישים עשרון" - עליו להביא את המנחה הגדולה ביותר האפשרית, שהיא בת שישים עשרון, שכן אין מנחה גדולה מזו; יותר משישים אי אפשר, שאז נעשית לשתי מנחות, ובוודאי לא התחייב ביותר משישים.
ואם למעשה התכוון, למשל, לשלושים עשרון, ואינו זוכר - נמצא שחצי מן המנחה הוא סולת נדבה וחציה סולת חובה, והן מתערבבות זו בזו. תנא קמא סובר שאין בכך בעיה: מותר לערב במנחה אחת סולת של חובה וסולת שאינה של חובה, ולפיכך כך עליו לנהוג.
שיטת רבי:
רבי חולק וסובר שאין הדבר אפשרי: אין לשלב במנחה אחת סולת שהיא חובה וסולת שאינה חובה. ומאחר שאין רשאי לעשות כן, נאלץ הוא להביא מנחות נפרדות - מנחה של עישרון אחד, שמא זו הייתה חובתו; מנחה של שני עשרונים, שמא זו הייתה חובתו; מנחה של שלושה, וכן הלאה עד שישים. באופן זה יידע בוודאות שהביא מנחה בכמות שהתחייב בה אף שאינו זוכר עתה כמה הייתה, ואותה מנחה תוקרב לחובה והשאר יהיו נדבה.
העושה את החשבון מוצא כי אחד ועוד שניים ועוד שלושה, וכן הלאה עד שישים, עולים לסך 1,830. נמצא שעליו להביא 1,830 עשרונים של סולת, מחולקים לשישים מנחות כפי שתואר.
להלכה: אין הלכה כרבי. לפיכך, אדם שהתחייב להביא מנחה של מספר עשרונים ואינו זוכר כמה היו בדעתו - מביא מנחה אחת של שישים עשרון, הגדולה ביותר האפשרית, ומכוון שכמות הסולת שבה המקיימת את חובתו תעלה לחובתו, והשאר יהיה נדבה.