בפרק זה, ועד סוף המסכת, אנו עוסקים בנדרים - התחייבויות שאדם מקבל על עצמו בדיבור להביא קרבנות. משנתנו דנה במי שנדר להביא מנחה באופן מסוים, ולבסוף הביאה באופן שונה ממה שהתחייב. יסוד המשנה הוא זה: מאחר שלא קיים את דבריו, לא יצא ידי חובתו ועליו לשוב ולהביא מנחה כפי שנדר; ואילו מה שהביא בפועל אינו הולך לאיבוד אלא נחשב קרבן בפני עצמו, שכן אנו מניחים כי לא התכוון להביא דבר פסול, אלא מנחה נוספת בדרך אחרת - אלא אם כן הוכיח במפורש אחרת. משנה ארוכה היא, ופרטיה מרובים.
המקרה הראשון - התחייבות כללית בלשון "הרי עלי":
"האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת, במרחשת והביא במחבת - מה שהביא הביא, וידי חובתו לא יצא" - אדם מתחייב להביא מנחה, ומפרש שיכין אותה במחבת, ולבסוף מביא מנחה שהוכנה במרחשת; או שהתחייב במפורש במרחשת, ולבסוף הביא מנחה שהוכנה במחבת. אומרת המשנה: מה שהביא - קרבן הוא, ואינו נפסל. אך את החובה שקיבל על עצמו לא קיים, ולפיכך עליו לחזור ולהביא גם מנחה כפי שנדר.
רקע - חמשת סוגי מנחת הנדבה:
מנחות הנדבה באות בחמישה סוגים, ושניים מהם הם המחבת והמרחשת. דומים הם זה לזה במרכיביהם, ואין ביניהם אלא אופן ההכנה: המחבת היא ככלי שטוח, ואילו המרחשת ככלי עמוק. שיטה אחרת בתלמוד, שראינו במשנה, היא שלמרחשת יש כיסוי ולמחבת אין. בכל המנחות הללו אותם מרכיבי יסוד: עישרון סולת, לוג שמן ולבונה על גביה, והרשות נתונה לאדם להכינה כרצונו. אך משפירש בנדרו שהוא מביא מרחשת - זו התחייבותו, וחייב לקיימה; ואם הביא מחבת, הרי הביא מחבת, ועדיין מוטלת עליו חובת המרחשת.
המקרה השני - הקדשת סולת מסוימת בלשון "הרי זו":
"זו להביא במחבת והביא במרחשת, במרחשת והביא במחבת - הרי זו פסולה" - כאן אין מדובר בהתחייבות כללית, אלא באדם המצביע על עישרון סולת מסוים ואומר: סולת זו מוקדשת להביאה כמנחת מחבת, ולבסוף הכין אותה במרחשת; או שאמר להביאה במרחשת, והכינה במחבת.
באופן זה הקרבן פסול לחלוטין. הסולת שהצביע עליה נתחייבה להיות מובאת בצורה מסוימת בלבד, ואי אפשר לומר שתהא עתה מנחה מסוג אחר - שכן סולת זו יכולה להיות דבר אחד בלבד, וזה אינו מה שאמר. מאחר שלא הוכנה כפי שנדר, פסולה היא.
הבחנה חשובה יש כאן בין שתי לשונות הנדר:
"הרי עלי": התחייבות כללית על גופו של האדם. לפיכך מה שהביא - הביא, ועדיין מוטלת עליו חובה להביא מנחה נוספת כפי שנדר.
"הרי זו": התחייבות על סולת מסוימת שהוקדשה. משלא נעשתה כדבריו - קרבנו פסול, אך אין עליו חובה נוספת להביא מנחה חדשה, שהרי לא התחייב אלא על סולת זו בלבד. הדין דומה למקרה שבו אבדה הסולת, נגנבה או נטמאה: משאינה יכולה לבוא כמנחה, שוב אינה באה, והנדר אינו מתקיים.
שני עשרונים - בכלי אחד או בשני כלים:
מנחה טיפוסית באה בעישרון סולת ולוג שמן, אך רשאי אדם לכפול את השיעור, לשלשו או לרבעו, ולהביא מנחה של שני עשרונים, שלושה או ארבעה כרצונו (ויש מחלוקת אם כופלים גם את השמן, ואין כאן מקומה). ואולם הבאת שתי מנחות של עישרון כל אחת אינה כהבאת מנחה אחת של שני עשרונים, ושני הבדלים ביניהן:
הבדל איכותי: האומר שהוא עושה בדרך מסוימת, חייב לעשות כדבריו - כפי שראינו בתחילת המשנה.
הבדל כמותי: מכל מנחה נקמץ קומץ אחד בלבד, והשאר שיריים. בשתי מנחות נקמצים שני קמצים, ואילו במנחה אחת כפולת שיעור נקמץ קומץ אחד בלבד, ונמצאו השיריים מרובים הרבה יותר.
אף כאן חוזר היסוד שראינו: אנו מניחים שלא התכוון האדם לעשות דבר שאינו תקף, אלא להביא את זה ולהוסיף עליו את התחייבותו המקורית - אלא אם כן הוכיח בהתנהגותו אחרת.
נדר בכלי אחד והביא בשני כלים:
אדם אומר: "הרי עלי שני עשרונים להביא בכלי אחד" - מנחה אחת כפולת שיעור בכלי אחד, "והביא בשני כלים" - ולבסוף חילק אותה לשני כלים נפרדים, שתי מנחות בשיעור רגיל. חבריו ששמעו את נדרו אומרים לו: "בכלי אחד נדרת". מכאן ואילך הכול תלוי בתגובתו:
"הקריבן בכלי אחד - כשרים": אם קיבל את דבריהם ואיחד מיד את שני הכלים לכלי אחד כפי התחייבותו, המנחה כשרה לגמרי. שהרי ניכר שכוונתו הייתה לקיים את נדרו, טעה ושכח, ועתה תיקן את אשר קלקל.
"בשני כלים - פסולין": אם התעלם מהתראתם והקריב בשני כלים, שניהם פסולים. ולא זו בלבד שלא יצא ידי חובתו וצריך להביא אחרת, כדין המשנה הקודמת, אלא שהקרבן עצמו פסול. הטעם: משהתרו בו שאין זה כנדרו והוא ממשיך בשלו, מוכח שלא נתכוון לקרבן נוסף. אילו כך היה, היה אומר: "מבין אני, ואף על פי כן מביא אני זאת כקרבן נוסף". אלא ודאי שנתכוון לצאת בזה ידי חובתו, ומאחר שלא עשה כדבריו - פסול.
נדר בשני כלים והביא בכלי אחד:
אדם אומר: "הרי עלי שני עשרונים להביא בשני כלים" - שתי מנחות בשני כלים נפרדים, "והביא בכלי אחד" - ולבסוף נתן את שני העשרונים ואת השמן שעמהם בכלי אחד גדול. אומרים לו: "בשני כלים נדרת". אף כאן שני אופנים:
"הקריבן בשני כלים - כשרים": אם קיבל את דבריהם מיד והפריד חזרה לשני כלים, ניכר שבא לקיים את נדרו, טעה ותיקן את טעותו, מביא כפי שהתחייב ויוצא ידי חובתו, והכול כשר.
"הניח בכלי אחד - כשתי מנחות שנתערבו": אם התעלם מהם והשאיר את הכול בכלי אחד, מעמדן כשתי מנחות נפרדות שנתערבו זו בזו.
וכבר למדנו בפרק ג' משנה ג', שבשתי מנחות שנתערבו הדבר תלוי: אם יכול הכהן לקמוץ קומץ מזו וקומץ מזו, והוא בטוח בוודאות גמורה שכל קומץ בא ממנחתו שלו, שני הקמצים כשרים כל אחד לעצמו, ומשעה שנקמצו אין מניעה שיאכל את השיריים יחד. באופן זה יכול הכהן, כביכול, להציל את המצב, שהרי סוף סוף הובאו לפניו שתי מנחות נפרדות.
אך כאן, משנתן את שני העשרונים לכלי אחד ונתערבו זה בזה, שוב אין דרך לקמוץ קומץ ודאי מזו וקומץ ודאי מזו, ואי אפשר להביא את שני הקמצים המתחייבים משתי מנחות. לפיכך הכול פסול. ומאחר שאמר "הרי עלי", והפסול בא מחמת שחיברן יחד, יצטרך להביא מנחה אחרת תחתיה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין הנודר מנחה ומשנה מן הנדר. בלשון "הרי עלי" - מה שהביא הביא, ולא יצא ידי חובתו וחוזר ומביא; בלשון "הרי זו", שהקדיש סולת מסוימת - הרי זו פסולה, ואין עליו חובה חדשה. בנדר של שני עשרונים עמדנו על ההבדל האיכותי והכמותי שבין מנחה אחת כפולה לשתי מנחות, ועל כך שהכול תלוי בתגובתו להתראת שומעיו: תיקן מיד - כשרים; התעלם והקריב שלא כנדרו - פסולין, ובמקרה האחרון דינם כשתי מנחות שנתערבו, שאין אפשרות לקמוץ מכל אחת בפני עצמה.