מנחות, פרק י"א, משנה ג'. נושאו המרכזי של הפרק הוא לחם הפנים ושתי הלחם, ובמשנה הקודמת למדנו - לפחות לפי הדעה הראשונה, שהיא ההלכה - שאפייתם של לחם הפנים ושתי הלחם אינה דוחה את השבת, אף על פי שזמנם קבוע: שתי הלחם בשבועות, ולחם הפנים בכל שבת ושבת.
משנתנו מעמידה זאת בניגוד לחביתי כהן גדול, שאף הם קרבן הבא בכל יום ויום - ואף על פי כן הם דוחים את השבת, ואפייתם על המחבת נעשית בשבת עצמה. מפני ניגוד זה עוסקת בהם המשנה כאן.
חביתי כהן גדול ומדת חצי העשרון:
הקרבן נקרא "חביתין" משום שהוא נעשה על מחבת, שהיא סוג של מרחשת. הכהן הגדול מביא את כל הסולת בבת אחת - עשרון שלם - אך היא מתחלקת לשני חצאים באמצעות כלי מדידה נפרד, מדת חצי העשרון. בסך הכול נעשות שתים עשרה חלות, שחציין קרבות בבוקר וחציין אחר הצהריים.
למדנו לעיל מחלוקת בכמה כלי מדידה יבשים היו במקדש - שניים או שלושה - ואם היו מקודשים בקדושה. כאן הכול מודים: אף אם נחלקו בכלי המדידה של העשרון השלם, אם הוא מקודש ככלי שרת ומקדש את הסולת הנכנסת לתוכו, בכלי המדידה של חצי העשרון ששימש לחביתי כהן גדול מסכימים הכול שהוא מקודש ככלי שרת, ולפיכך מקדש את הסולת הנכנסת לתוכו בקדושת הגוף מלכתחילה.
הטעם לחילוק שבין הכלים:
ראוי לציין כי הברטנורא במשנה הקודמת כתב שאין הוא יודע את הטעם - ובהתאמה לפירוש הרמב"ם - מדוע אמרה הברייתא שהלישה והעריכה יכולות להיעשות מחוץ למקום, ואילו האפייה חייבת להיעשות במקום. כנראה לא הייתה לפניו הגרסה שבגמרא שלנו, שהרי הגמרא שלנו מפרשת את הטעם: מפני שהכלים מקדשים.
הטעם שכלי המדידה של העשרון לא הוקדש בקדושה הוא מפני שכל אדם ואדם היה מביא מנחות, ולא רצו שתארע תקלה שתוצא המנחה מחוץ למחיצתה ותיפסל ביוצא. טעם זה אינו שייך בחביתי כהן גדול: מדת חצי העשרון שימשה לחביתין בלבד, והעוסקים בהם הם הכהנים - בין הכהן הגדול עצמו ובין כהן אחר במקומו. הללו יודעים את מלאכתם ולא יוציאו את המנחה מחוץ למחיצתה, ולפיכך הכול מודים שכלי זה הוקדש בקדושה ומקדש מיד.
לשון המשנה:
"חביתי כהן גדול, לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים" - כל שלוש המלאכות נעשות בתוך העזרה, שהרי הקמח נכנס למדת חצי העשרון, וכיוון שהיא מקודשת בקדושה, אילו נעשתה המלאכה בחוץ, ואפילו הוצאה לרגע, היה הדבר נפסל ביוצא.
"ודוחות את השבת" - האפייה על המחבת נעשית בשבת עצמה, בניגוד למשנה הקודמת. הטעם: אילו הוכנו מערב שבת, היה נוצר פסול לינה, והן היו נפסלות בעלות השחר.
התוספות מציינים כאן נקודה נוספת ונפרדת: אף ללא קשר לקמח המתקדש בכניסתו לכלי המדידה של חצי העשרון, בחביתי כהן גדול יש שמן. השמן ודאי נכנס לכלי מדידת הנוזלים - כמדת שלושת הלוגין - ומתקדש בקדושה. נמצא שמשעה שהשמן מעורב בבלילה, ודאי חל בו פסול לינה. לפיכך, אף שלא הייתה בידינו תשובה ברורה מדוע לדעת תנא קמא במשנה הקודמת יש בעיית יוצא ואילו בעיית לינה אולי אינה קיימת, כאן - אפילו נניח לקמח לבדו - ודאי קיימת בעיית לינה מחמת השמן, ולכן בוודאי דוחות החביתין את השבת.
כללו של רבי עקיבא:
ממשיכה המשנה: "כלל אמר רבי עקיבא" - כלל זה מופיע שלוש פעמים בש"ס, והוא מתחלק לשניים:
"כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת - אינה דוחה את השבת" - מדובר במלאכה הנעשית לצורך מצווה, כגון הכנת חביתי כהן גדול. מלאכה שניתן להקדימה, כטחינת הקמח, חובה לעשותה מבעוד יום, ואינה דוחה שבת.
"ושאי אפשר לעשותה מערב שבת - דוחה את השבת" - מלאכה שאין להקדימה, כגון לישתן ואפייתן של חביתי כהן גדול, שמחמת פסול לינה אי אפשר לעשותן מערב שבת - דוחה את השבת.
כאמור, כלל זה מופיע שלוש פעמים בש"ס: כאן, בפרק י"ט של מסכת שבת בעניין ברית מילה, ובמסכת פסחים בעניין קרבן פסח.
זהו הדין להלכה: אף כאשר קבוע למצווה זמן מסוים, כבקרבן הקרב בזמנו הקבוע, אין הדבר מתיר את כל המלאכות שסביבו. רק מה שמוכרח לדחות את השבת דוחה אותה, ואילו כל שאפשר לעשותו מבעוד יום - חובה להקדימו.