מנחות פרק י"א, משנה ב'. כדי להבין את המשנה שלפנינו, עלינו להעלות תחילה על הדעת את שתי דרגות הקדושה שיכולות לחול על דברים כגון מנחה:
קדושת דמים - הערך של החפץ הוא המוקדש, ולא החפץ עצמו. זוהי קדושה חיצונית.
קדושת הגוף - החפץ עצמו קדוש מצד עצמו.
הנפקא מינה בין שתי הדרגות גדולה: בקדושת דמים, שבה רק הערך מוקדש, ניתן להעביר את הקדושה מפריט אחד למשנהו - אם נפסל, נטמא או שרוצים להחליפו. אפשר לחלל את הקדושה על מטבעות, שהרי בערך עסקינן, ומהם לחפץ חדש, ואף בדרך של חליפין והמרה, והקדושה עוברת. אך בקדושת הגוף, שהחפץ עצמו מוקדש, שוב אין אפשרות להעביר את הקדושה למקום אחר, ואם נפסל - אין לו תקנה אלא שריפה.
שלושה פסולים בדברים שיש בהם קדושת הגוף:
דברים הראויים לעלות על גבי המזבח, כגון מרכיבי המנחה, משעה שחלה עליהם קדושת הגוף הם נתונים לשלוש בעיות ופסולים אפשריים:
טומאה - משנטמאו, שוב אין אפשרות להחליפם, ולפיכך אין להקריבם ודינם בשריפה.
יוצא - דבר שיש בו קדושת הגוף והוא ראוי לעלות על המזבח, שיצא מן העזרה, נפסל אוטומטית ושוב אינו חוזר לכשרותו לעולם, ודינו בשריפה.
לינה - אם נשאר מעבר לזמנו הקבוע, שברוב הדברים הוא בוקר המחרת, שוב אינו כשר, ודינו בשריפה.
כיצד נקנית הקדושה?
קדושת דמים נקנית באמצעות ייעוד בדיבור: משאמר אדם "זהו הקמח למנחה", מיד חלה על הקמח קדושה. הדבר נעשה בפה, וקדושת דמים חלה עליו אוטומטית. קדושת הגוף נקנית בכמה דרכים, והפשוטה והישירה שבהן היא נתינת מרכיבי המנחה בכלי שרת, כלי מקודש מכלי בית המקדש; משנכנסו לתוכו, חלה עליהם קדושת הגוף אוטומטית.
ראוי להיזכר במחלוקת שראינו בפרק התשיעי, משנה ה': לגבי כלי המידה של מדידה יבשה, המשמשים למדידת קמח, נחלקו התנאים. לגבי כלי מידת הלח הכול מודים שיש בהם קדושת הגוף, ואם נתן בהם שמן - התקדש מיד. אך בכלי המידה היבשים, המשמשים לקמח בלבד, נחלקו בשלוש שיטות כיצד פועלת קדושה זו.
מחלוקת זו שבה ומופיעה במשנה שלפנינו. בהכנת לחם הפנים ושתי הלחם אין נוזל מעורב בכלי שרת - אף שיש מים בבצק, אין הם נכנסים לכלי שרת - ולפיכך הנידון הוא הקמח הניתן בכלי המידה, שהרי נדרשים עשרון ושני עשרונים. אם כלי המידה מקודשים, מתקדש הקמח מיד בקדושת הגוף וחל עליו הדין החמור; ואם אינם מקודשים ואינם כלי שרת, אין נתינת הקמח מקנה קדושת הגוף, וזו תבוא בשלב מאוחר יותר. במשנתנו שלוש דעות, שכן נראה אפשרות שלישית: אף אם כלי המידה של העשרונות אין בהם קדושת הגוף, עדיין התנור שבו נאפה הלחם מקדש.
לשון המשנה:
"אחד שתי הלחם ואחד לחם הפנים" - ההלכה שווה בשתי הלחם של שבועות ובלחם הפנים של כל שבת.
"לישתן ועריכתן בחוץ" - הכנתם יכולה להיעשות מחוץ לתחומי בית המקדש. לישה היא לישת הבצק, ערבוב הקמח והמים, ועריכה היא עשייתם לחמים. מכך שהדבר נעשה בחוץ למדים שאין בהם קדושת הגוף, שאלמלא כן היתה מתעוררת מיד בעיית יוצא. נמצא ששיטה זו הולכת בדרכו של רבי עקיבא בפרק ט' משנה ה', שכלי המידה של מידה יבשה אין להם מעמד של כלי שרת, ואינם משרים על הקמח קדושת הגוף, ולפיכך אין כאן בעיית יוצא.
"ואפייתן בפנים" - האפייה חייבת להיעשות בתחומי בית המקדש, שהתנורים עומדים שם והאפייה בתוך העזרה, משום שלתנורים מעמד של כלי שרת והם משרים על הלחמים קדושת הגוף.
"ואינן דוחות את השבת" - הכנת לחמים אלו אינה דוחה שבת. אם חל שבועות בשבת, יש לאפות את שתי הלחם לפני השבת; וכן לחם הפנים, שהנחתו תמיד בשבת, אפייתו קודמת לשבת.
קושיה על שיטה זו:
אם התנורים קדושים ומקנים קדושת הגוף, הרי משעה שנאפה הלחם אמור לחול עליו דין לינה. ואם כן, היה ראוי שהאפייה תיעשה דווקא בשבת, שכן אם נאפה קודם השבת - עד בוקר השבת כבר נפסל בלינה. השאלה כאן חזקה מן התשובה. אפשרות אחת היא לומר שאין הדבר כן, ושאף שהתנורים יוצרים בעיית יוצא בכוח, אין הם יוצרים בעיית לינה. מדוע כך הוא? שאלה טובה היא, ונדון בה עוד במשנה התשיעית שבפרק זה.
להלכה פוסק הרמב"ם כמסקנת הגמרא וכשיטה זו: כלי המידה אינם מקודשים, ולפיכך הלישה וכיוצא בה יכולות להיעשות מחוץ למקום; אך התנורים קדושים ומקנים קדושת הגוף, ולפיכך האפייה חייבת להיעשות בשטחו של בית המקדש, ואף על פי כן אין הדבר דוחה שבת. לפי זה יהיה עלינו ליישב את הקושי בשלב מאוחר יותר, אולי בהגיענו למשנה י'.
שתי שיטות נוספות במעמד כלי המידה:
רבי יהודה אומר: "כל מעשיה בפנים" - כל תהליך עשייתם של לחם הפנים ושתי הלחם חייב להיעשות בפנים, בתוך העזרה, משום שלדעתו כלי המידה המודדים את עשרונות הסולת מקודשים ונמשחו בשמן המשחה, והם משרים על הסולת קדושת הגוף אוטומטית. לפיכך אף מדידת הסולת, וכל שכן הלישה ואילך, חייבות להיעשות בעזרה, שאם לא כן תתעורר בעיית יוצא ותיפסל.
מן הצד השני, רבי שמעון אומר: "לעולם הוי רגיל לומר". ביטוי מוזר הוא, ועניינו כך: רבי שמעון סובר שאין קדושה בכלים, ולפיכך אין מניעה מהכנת לחם הפנים ושאר הלחם מחוץ למקום. אלא שאין בידו פסוק לסמוך עליו, וכל שבידו הוא מסורת, ולכן אמר שיהא אדם מרגיל את עצמו לומר דבר זה תדיר, כדי לשמור על המסורת חיה בפיו.
ומהי המסורת? שהלחם - לחם הפנים - "כשרות בעזרה וכשרות בבית פאגי". לחם הפנים וכן הלחם יכולים להיעשות בעזרה, וכשרים באותה מידה אף בבית פאגי. בית פאגי היה המקום שבו היו מייצרים לחמים שנאפו מחוץ לבית המקדש אך לשימוש באזור בית המקדש, כגון הלחמים המלווים את קרבן התודה. לדעת רבי שמעון ניתן לעשות את לחם הפנים אף בבית פאגי, שכן אין קדושה לא בכלי המידה ולא בתנורים, ואין הם משרים קדושה, ובעיית יוצא אינה קיימת כלל.
אימתי חלה קדושת הגוף לדעת רבי שמעון?
ההלכה, כאמור, כמסקנת הגמרא: יש לאפות את הלחמים במקום, ואין הדבר דוחה שבת, אך הוצאתם מן העזרה לאחר האפייה אכן מעוררת את בעיית יוצא. אולם לדעת רבי שמעון, הסובר שאין קדושת הגוף חלה בהכנת הלחם כלל ואף לא לאחר האפייה, אימתי חלה עליהם קדושת הגוף? לא באמצעות כלי שרת, אלא:
בלחם הפנים - בהקרבת הבזיכין. משהוקרבו הבזיכין חלה על הלחמים קדושת הגוף, והם נאכלים לכהנים זכרים בלבד בעזרה, ושוב אין להוציאם החוצה.
בשתי הלחם - בשחיטת כבשי העצרת, הכבשים המלווים את שתי הלחם. שחיטתם מקנה לשני הלחמים קדושת הגוף, ומאותה שעה שוב אין להוציאם מחוץ לעזרה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ההבחנה בין קדושת דמים לקדושת הגוף ואת שלושת הפסולים החלים על דבר שיש בו קדושת הגוף - טומאה, יוצא ולינה. עמדנו על שלוש השיטות במעמדם של כלי המידה והתנורים: לדעת תנא קמא הלישה והעריכה בחוץ והאפייה בפנים, ואינן דוחות את השבת; לדעת רבי יהודה כל מעשיה בפנים; ולדעת רבי שמעון כשרות אף בבית פאגי, וקדושת הגוף חלה רק בהקרבת הבזיכין ובשחיטת כבשי העצרת. להלכה פסק הרמב"ם כמסקנת הגמרא, ואת קושיית הלינה נותיר ליישוב בהמשך הפרק.