מנחות פרק א' משנה ג': שיעורים ומחשבות הפוסלים

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

מנחות פרק א', משנה ג'. המשנה ממשיכה לדון בפסולים השונים ההופכים את המנחה לפסולה. הרישא שלפנינו מתחברת ישירות למשנה הקודמת, שבה עסקנו בשיעורים הנדרשים - לא יותר מדי ולא פחות מדי.

שיעורי השמן והלבונה:

המשנה אומרת: "ריבה שמנה, חיסר שמנה, או חיסר לבונה - פסולה". כלומר, שמן מרובה או מועט מן השיעור, וכן לבונה החסרה משיעורה, פוסלים את המנחה.

מהם השיעורים? כזכור, המתכון הבסיסי של מנחת הסולת הוא עישרון קמח אחד (כגלון) ולוג שמן זית אחד (כחצי ליטר).

שמן: פחות מלוג שלם לעישרון - פסולה, כפי שנלמד מסוגיית הגמרא. ריבה על הלוג - כשרה, ובלבד שלא הגיע לשני לוגים לעישרון. בתיאוריה יכול אדם להתנדב מנה כפולה, שני עישרונות של סולת, ואז שיעורו שני לוגים.
לבונה: שיעורה קומץ, מלוא היד. הלבונה היא שרף מיובש של עץ הבוסווליה, ונראית כחתיכות קטנות הדומות בצבען ובצורתן לצימוקים צהובים, ובברקן לסוכריות סלע. כל חתיכה נקראת 'קורט'. בדיעבד די בשני קורטים; פחות משניים - פסולה; ואם ריבה - כשרה כל עוד אין כאן שני קמצים, כדברי הברטנורא. ראוי לציין כי המשנה עצמה אינה אומרת דין זה במפורש.

מחשבות הפוסלות את המנחה:

מכאן עוברת המשנה לנושא חדש. הלומדים מסכת זבחים ימצאו כאן יסודות מוכרים; שתי משניות ארוכות מוקדשות לעניין זה. נקדים תחילה את עיקר הדברים, ולאחר מכן נעקוב אחר לשון המשנה.

במשנה הראשונה למדנו על פסול 'לא לשמה' - מחשבת סוג הקרבן הלא נכון או האדם הלא נכון, הפוסלת את מנחת החוטא ומנחת הקנאות בלבד. כאן משלימה המשנה שתי מחשבות נוספות, הפוסלות כל מנחה: 'חוץ למקומו' - שיאכל או יקטיר במקום שאינו ראוי, ו'חוץ לזמנו' - שיעשה זאת בזמן שאינו ראוי. מדובר דווקא במחשבת הכהן העושה את העבודה; מחשבות הבעלים המביא את המנחה אינן מעלות ואינן מורידות.

ארבע העבודות המעכבות במנחה:

קמיצה - הוצאת שיעור הקומץ מן המנחה.
נתינה בכלי - נתינת הקומץ בכלי שרת מקודש ומיוחד.
הולכה - הבאת הכלי, ובו הקומץ והלבונה, אל המזבח.
הקטרה - שריפת הקומץ והלבונה על גבי המזבח.

אם במהלך אחת מארבע עבודות אלה חושב הכהן אחת משתי המחשבות - חוץ למקומו או חוץ לזמנו - נפסלת המנחה. המחשבה לבדה פוסלת: אין נפקא מינה אם ביצע את מחשבתו בפועל, אם חזר בו לאחר מכן, או אם עשה זאת מיד. לדעת רש"י עליו להוציא את מחשבתו בפיו, ואילו לדעת הרמב"ם די במחשבה שבלב כדי לפסול.

שתי אכילות:

מן הפסוקים למדנו שיש כאן שתי אכילות: אכילת האדם ואכילת המזבח. כדי להעמיד את התמונה בבירור, נתאר את סדר העבודה מתחילתו. הבעלים המביא את המנחה נוטל כלי חרס, נותן בו את הסולת והשמן, בוללם, ונותן לבונה מלמעלה. לאחר מכן מוסר את הכלי עם המנחה שבתוכו לכהן.

הכהן מגיש תחילה את הכלי אל הקרן הדרומית מערבית של המזבח ומקריבו אליה - זו ה'הגשה', שאינה נמנית עם העבודות המעכבות. לאחר מכן מסלק את הלבונה לצד, קומץ מלוא קומצו מן הסולת ונותנו בכלי שרת שני המקדשו, מוסיף לתוכו את הלבונה, מוליך את הכלי אל המזבח ומקטיר עליו את הקומץ ואת הלבונה. אלו הן ארבע העבודות המעכבות. מה שנותר בכלי הראשון נקרא 'שיריים', והוא נאכל לכהנים.

דיני אכילת השיריים:

מי אוכל? כהנים זכרים בלבד.
היכן? בעזרה בלבד.
מתי? ביום שקרבה המנחה ובלילה שלאחריו. מדרבנן עד חצות הלילה, ומן התורה עד עלות השחר. קרבה המנחה ביום שני, נאכלים השיריים עד רדת הלילה, ומשם עד חצות מדרבנן, ומן התורה עד עלות השחר של יום שלישי. מכאן ואילך נעשו נותר מחמת לינה ונפסלו מאכילה.

אלו האפשרויות היחידות. הכהן החושב לאכול את השיריים מחוץ לעזרה - הרי זו מחשבת חוץ למקומו; והחושב לאוכלם לאחר עלות השחר של יום המחרת - הרי זו מחשבת חוץ לזמנו.

נמצא שיש כאן אכילת הכהן, שהיא של השיריים, ואכילת המזבח, שהיא של הקומץ והלבונה הנשרפים על גביו. לפיכך ארבע מחשבות פוסלות: שיאכל את השיריים במקום שאינו ראוי, מחוץ לעזרה; שיאכלם בזמן שאינו ראוי, לאחר עלות השחר למחרת; שיקטיר את הקומץ או את הלבונה במקום שאינו ראוי, על במה מחוץ לעזרה; או שיקטירם בזמן שאינו ראוי - כלומר לאחר צאת הכוכבים של אותו לילה ואילך.

וזו ההבחנה: אם המחשבה הפסולה היחידה היא מחשבת חוץ לזמנו - הרי זה פיגול, והאוכל מן המנחה חייב כרת. אך אם נצטרפה אליה גם מחשבת חוץ למקומו - אין זה פיגול אלא פסול בלבד: המנחה נפסלת ונשרפת, ואינה קרבה על המזבח ואינה נאכלת לכהנים, אך האוכלה עובר בלאו כללי בלבד ואינו חייב כרת. זו תמצית המשנה שלפנינו.

בלשון המשנה:

המשנה פותחת: "הקומץ את המנחה" - הכהן המוציא שיעור קומץ ממנחת הסולת, ובשעת מעשה חושב אחת מן המחשבות הללו:

"לאכול שיריה בחוץ" - שיאכל את השיריים במקום שאינו ראוי, מחוץ לעזרה.
"או כזית משיריה בחוץ" - ואפילו אין מחשבתו על כל השיריים אלא על כזית בלבד, שכן שיעור מעשה אכילה בתורה הוא כזית.
"להקטיר קומצה בחוץ" - שישרוף את הקומץ המיועד למזבח שבעזרה על מזבח שמחוץ לעזרה.
"או כזית מקומצה בחוץ" - ואפילו אם מתכוון להקטיר כזית אחד בלבד מן הקומץ מחוץ לעזרה.
"או להקטיר לבונה בחוץ" - ואפילו אם מחשבתו על הקטרת הלבונה בלבד מחוץ לעזרה.

בכל אלו המחשבה לבדה, בשעת הקמיצה, פוסלת את המנחה. והוא הדין - אף שהמשנה אינה מפרשת זאת - אם חשב כן בשעת הנתינה בכלי, בשעת ההולכה למזבח או בשעת ההקטרה: בכל אלו נפסלת המנחה, בלא קשר למה שאירע בפועל לאחר מכן. ומוסיפה המשנה: "ואין בו כרת" - האוכל מקרבן פסול זה עובר בלאו, אך אינו חייב כרת, שהרי לא הייתה כאן מחשבת חוץ לזמנו.

לעומת זאת, אם חשב:

"לאכול שייריה למחר" או "כזית משייריה למחר" - שיאכל את השיריים, או כזית מהם, לאחר עלות השחר של מחר.
"להקטיר קומצה למחר" או "כזית מקומצה למחר" - שיקטיר את הקומץ, או כזית ממנו, בזמן שאינו ראוי. ומעניין שלעניין ההקטרה אין הכוונה דווקא לבוקר המחרת, אלא לכל שעה שלאחר צאת הכוכבים של אותו לילה.
"או להקטיר לבונה למחר" - שיקטיר את הלבונה לאחר צאת הכוכבים.

בכל המקרים הללו הרי זה פיגול, ולא רק פסול: האוכל מקרבן כזה חייב כרת.

"זה הכלל":

המשנה מסכמת: "כל הקומץ את הקומץ ואת הלבונה ונותנם בכלי ומהלך ומקטיר" - העושה אחת מארבע העבודות המעכבות: הקמיצה, הנתינה בכלי המקודש, הולכת הכלי עם הקומץ והלבונה אל המזבח, וההקטרה על גביו. ובשעת מעשה הוא חושב "לאכול דבר שדרכו לאכול" - השיריים, "או להקטיר דבר שדרכו להקטיר" - הקומץ או הלבונה. ואז: אם מחשבתו על מקום שאינו ראוי, מחוץ לעזרה - "חוץ למקומו, פסול ואין בו כרת"; ואם מחשבתו על זמן שאינו ראוי, למחר ולא היום - "חוץ לזמנו, פיגול וחייב עליו כרת". 'פיגול' פירושו המילולי דבר מאוס, וכוונתו פסול.

ויש לדייק בלשון זו: אם חשב הכהן לאכול את הקומץ או להקטיר את השיריים במקום או בזמן שאינם ראויים, אין מחשבתו כלום. תנאי הוא שיחשוב על אכילת דבר שדרכו להיאכל או על הקטרת דבר שדרכו להיקטר; אך המחשב לאכול את הדבר שדרכו להקטיר, או להקטיר את הדבר שדרכו להיאכל - אין מחשבה זו פוסלת.

"ובלבד שיקרב המתיר כמצוותו":

משמעות התנאי היא שדין פיגול, שיש בו חיוב כרת, נאמר דווקא כאשר המחשבה הפסולה היחידה הייתה מחשבת חוץ לזמנו. אך אם נתערבה בה מחשבה פסולה נוספת, כגון חוץ למקומו, חוזר הדין להיות פסול בלבד ולא פיגול, ואין חיוב כרת באכילתו.

'המתיר' הוא הקומץ והלבונה, שכן קודם שיוכלו הכהנים לאכול את שיריי המנחה צריך שיקרב מתירה - הקטרת הקומץ והלבונה על גבי המזבח. ולפיכך נדרש שיקרב המתיר "כמצוותו", כדרך שהיה צריך לקרוב, כלומר שמלבד מחשבת חוץ לזמנו לא אירע בו שום פסול אחר.

"כיצד קרב המתיר כמצוותו?":

המשנה מביאה דוגמאות לכך שהובא המתיר, הקומץ והלבונה, כדרך שהיה צריך להביאו - בלא פסול נוסף על מחשבת חוץ לזמנו:

"קמץ בשתיקה" - הקמיצה נעשתה בלא כל אירוע חריג (פירושו המילולי בשתיקה, ורוב המפרשים מבארים שאין כאן שום מחשבה פסולה), "ונתן בכלי והילך והקטיר חוץ לזמנו" - ובאחת מן העבודות הבאות חשב מחשבת חוץ לזמנו, כגון שיאכל את השיריים בזמן שאינו ראוי. הרי זה פיגול.
"או שקמץ חוץ לזמנו" - חשב בשעת הקמיצה, הראשונה שבארבע העבודות, מחשבת זמן פסולה, "ונתן בכלי והילך והקטיר בשתיקה" - ושלוש העבודות האחרות נעשו בלא כל מחשבה פסולה. אף זה פיגול, שהרי הייתה כאן מחשבת חוץ לזמנו אחת, ודי בכך.
"או שקמץ ונתן בכלי והילך והקטיר חוץ לזמנו" - חשב מחשבת חוץ לזמנו בכל ארבע העבודות, ולא אירע פסול אחר. "זהו שקרב המתיר כמצוותו" - המתיר קרב כדרכו, מלבד מחשבת הזמן, והרי זה פיגול.

במשנה הבאה נראה את הצד השני: כיצד לא קרב המתיר כמצוותו, כאשר מתערבים במחשבת חוץ לזמנו פסולים נוספים.

המאמר המקורי

אות מנחות א:ג

רִבָּה שַׁמְנָהּ, וְחִסַּר שַׁמְנָהּ, חִסַּר לְבוֹנָתָהּ, פְּסוּלָה. הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל שְׁיָרֶיהָ בַחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בַחוּץ, לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מִקֻּמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל שְׁיָרֶיהָ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ לְמָחָר, לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת מִקֻּמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַקּוֹמֵץ, וְהַנּוֹתֵן בִּכְלִי, וְהַמְהַלֵּךְ, וְהַמַּקְטִיר, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. קָמַץ בִּשְׁתִיקָה וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר בִּשְׁתִיקָה, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ: If one increased its oil, decreased its oil, or decreased its frankincense, beyond the appropriate measures, the meal offering is unfit. With regard to one who removes a handful from the meal offering with the intent to partake of its remainder outside the Temple courtyard or to partake of an olive-bulk of its remainder outside the Temple courtyard, to burn its handful outside the Temple courtyard or to burn an olive-bulk of its handful outside the Temple courtyard, or to burn its frankincense outside the Temple courtyard, in all these cases the offering is unfit, but there is no liability for karet for one who partakes of it. If one had the intent to partake of its remainder on the next day or to partake of an olive-bulk of its remainder on the next day, to burn its handful on the next day or to burn an olive-bulk of its handful on the next day, or to burn its frankincense on the next day, the offering is piggul, and one is liable to receive karet for partaking of the remainder of that meal offering. This is the principle: In the case of anyone who removes the handful, or places the handful in the vessel, or who conveys the vessel with the handful to the altar, or who burns the handful on the altar, with the intent to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it, e.g., the remainder, or to burn an item whose typical manner is such that one burns it on the altar, e.g., the handful or the frankincense, outside its designated area, the meal offering is unfit but there is no liability for karet. If his intent was to do so beyond its designated time, the offering is piggul and one is liable to receive karet on account of it, provided that the permitting factor, i.e., the handful, was sacrificed in accordance with its mitzva. If the permitting factor was not sacrificed in accordance with its mitzva, although the meal offering is unfit, the prohibition of piggul does not apply to it. How is the permitting factor considered to have been sacrificed in accordance with its mitzva? If one removed the handful in silence, i.e., with no specific intent, and placed it in the vessel, conveyed it, and burned the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder beyond its designated time; or if one removed the handful with the intent to partake of the or burn the handful or frankincense beyond its designated time, and placed it in the vessel, and conveyed it, and burned the handful on the altar in silence, with no specific intent; or if one removed the handful and placed it in the vessel, conveyed it, and burned the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder beyond its designated time, that is the case of an offering whose permitting factor was sacrificed in accordance with its mitzva, and one is liable to receive karet for partaking of it due to piggul.