לפנינו המשך הפרק הראשון במסכת מנחות. עד כה עסקנו בפסולים התלויים במחשבתו של הכהן; כעת מונה המשנה סוגי פסול מסוג אחר לגמרי - פסולים שאינם תלויים במחשבה כלל, אלא בעצם אופן ביצוע העבודה שלא כדין.
"אחת מנחת חוטא ואחת כל המנחות שקמצן זר":
בין מנחת חוטא, הרגישה אף ל'שלא לשמה' עד כדי פסול, ובין כל מנחה אחרת - כולן שוות בדינים אלו. הפסול הראשון הוא קמיצה בידי זר: אם מי שאינו כהן ביצע אחד מארבעת שלבי המנחה - קמיצה, נתינה בכלי, הולכה או הקטרה - המנחה פסולה.
ראוי לציין: ארבעת שלבי המנחה מקבילים באופן הדוק לארבעת שלבי הזבח, ואולם בזבח שחיטה בידי זר כשרה, ובזמנים מסוימים, כגון בקרבן פסח, אף היה זה הדבר הרגיל. לעומת זאת, בקרבן מנחה למדנו מן הפסוקים שאף הקמיצה חייבת להיעשות בידי כהן, ואם נעשתה בידי זר - פסולה.
פסולים מחמת מעמדו של העובד:
אונן: כהן שמת עליו אחד משבעת הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם - אביו, אמו, אחיו, אחותו (שלא נישאה לאיש), בנו, בתו ואשתו. אם אינו כהן גדול, אף רשאי הוא להיטמא להם, אף שבדרך כלל אין הכהן מיטמא לטומאת מת. ביום שבו מת קרובו הוא אונן מן התורה ואינו רשאי לעבוד, ואם עבד - עבודתו פסולה. האנינות נמשכת אף אל תוך הלילה שלאחר יום המיתה, אלא שאין לכך נפקות מעשית, שכן אין עבודה בלילה ממילא.
טבול יום: מי שהיה טמא וטבל במקווה באותו יום, ועד סוף היום נותר בו שריד של טומאה. לעיתים אין שריד זה משמעותי: טמא אינו רשאי לאכול מעשר שני בירושלים וחייב להיות בטהרה, ואילו טבול יום אוכל בו. ואולם מעמדו הוא 'שני לטומאה', והוא מעביר טומאה לתרומה ובוודאי לקודשים; לפיכך אותו שריד אוסר עליו כל השתתפות בעבודת המקדש, ואם השתתף באחד משלבי הקרבן החיוניים - פסל את הקרבן כולו.
מחוסר בגדים:
כהן שאינו לבוש בבגדיו הראויים, כלומר בארבעת הבגדים שכל כהן חייב ללבוש בשעת העבודה:
הכתונת - כעין טוניקה או חולצה.
המכנסיים - מעין תחתונים.
המצנפת - הטורבן.
האבנט - החגורה.
אם חסר לו אחד מארבעת הבגדים הללו, אין הוא לבוש כראוי ועבודתו פסולה אף בדיעבד. הדין נכון גם כאשר לבושים עליו ארבעת הבגדים אך נוסף עליהם בגד חמישי, וכן כאשר ישנה חציצה בינו לבין בגדיו. עליו להיות לבוש בארבעת הבגדים הללו בדיוק, ולא בדבר נוסף עליהם, כדי שתהא העבודה כשרה.
בכהן גדול נוספים ארבעה בגדים שעליו ללבוש:
הציץ - רצועת הזהב שעל מצחו.
החושן - כעין חזייה.
האפוד - כעין סינר.
המעיל - כותונת התכלת הגדולה המכסה את כל הגוף.
אף כאן, לא פחות ולא יותר, ואם אין הבגדים לבושים כראוי - עבודתו פסולה אף בדיעבד.
מחוסר כיפורים:
מחוסר כיפורים הוא מי שחסרה לו כפרה, ושריד הטומאה שבו קל אף מזה של טבול יום. מעמדו הוא 'שלישי לטומאה', ולפיכך הוא אוכל תרומה, אך אינו אוכל קודשים, אינו נכנס למקדש, ובוודאי אינו עובד עבודה. מדובר במי שתהליך טהרתו אינו מסתכם בטבילה במקווה, אלא מצריך גם הבאת קרבן. ארבעה טמאים חייבים להביא קרבן בתום תהליך הטהרה:
הזב - האיש שראה הפרשות מסתוריות.
הזבה - האישה שראתה דימומים מחוץ למחזורה הרגיל.
היולדת - אישה שילדה.
המצורע - מי שהיתה בו צרעת.
ארבעה אלו ממתינים את משך הזמן הנדרש, טובלים במקווה, ולמחרת מביאים קרבן המשלים את כפרתם וטהרתם. עד להבאת הקרבן הם נקראים מחוסרי כיפורים ושריד של טומאה בהם. הטעם שהדבר נדחה למחרת: אין מקריבים קרבנות בלילה, ולפיכך הם טבולי יום עד רדת הלילה, ורק בבוקר שלמחרת ניתן להקריב את קרבנם.
כהן אינו יכול להיות יולדת או זבה, שהרי אין הוא אישה, אך יכול הוא להיות זב או מצורע. כהן כזה עובר את תהליך הטהרה, ואף לאחר טבילתו אין הוא רשאי לעבוד עד שיביא את קרבנו בבוקר שלמחרת; אם עבד קודם לכן, עבודתו פסולה.
שלא רחוץ ידיים ורגליים:
מן הפסוקים למדנו חובה על הכהן לרחוץ ידיו ורגליו קודם העבודה. המים לרחיצה זו באים מכלי שרת מקודש - הוא הכיור. אופן הרחיצה: מניח יד ימין על רגל ימין והמים באים עליהן, ולאחר מכן יד שמאל על רגל שמאל והמים באים עליהן. אם לא רחץ ידיו ורגליו כראוי - עבודתו פסולה. זכר להלכה זו קיים בידינו עד היום, שאנו נדרשים לרחוץ ידיים קודם התפילה - שחרית, מנחה ומעריב.
ערל וטמא:
ערל: מי שאינו נימול, ועבודתו פסולה בדיעבד. לעיתים יש לכהן הצדקה הלכתית שלא להימול, כגון ששני אחיו איבדו דם ומתו בשעת המילה, שכן ישנה בעיית קרישה במשפחה, ובמקרה זה הכלל הוא שאינו נימול שמא ימות אף הוא. אף על פי כן, כיוון שהוא ערל, אין הוא רשאי לעבוד, ועבודתו פסולה בדיעבד.
טמא: כל כהן שהוא טמא. משאמרנו שאף טבול יום ומחוסר כיפורים עבודתם פסולה, ודאי שאדם טמא רגיל - כגון מי שנגע בשרץ מת ונעשה ראשון לטומאה - פסול. זהו סגנון של 'זו ואין צריך לומר זו', והמשנה נוקטת בו אף על פי כן, כדרכה במקומות אחרים.
פסולים מחמת אופן העמידה:
היושב - כהן שישב בשעת אחת מארבע העבודות, עבודתו פסולה; חובה עליו לעמוד, ואם ישב בשעת הקמיצה וכיוצא בה, הקרבן פסול. כמו כן, אם אין הכהן עומד יחף כשרגליו במגע ישיר עם רצפת המקדש, העבודה פסולה. המשנה מונה שלוש דוגמאות, שכל אחת מהן דרגה נוספת:
על גבי כלים: בין נעליים, בין שטיח, ואפילו כלי שרת מקודש שבמקדש. יש כאן חציצה והפרדה בין רגליו לרצפה, ולפיכך פסול.
על גבי בהמה: ניתן היה לחשוב שכיוון שהבהמה בשר והרגליים בשר, חל הכלל 'מין במינו אינו חוצץ' - שאם הדבר המפסיק הוא מאותו מין, אין זו חציצה. כך למשל בארבעת המינים, שיש לאוחזם בידיים ישירות, ואף על פי כן נהגו האשכנזים להניח את הלולב ואת שאר המינים בתוך ה'קוישיקלאך', אותו מחזיק הקלוע מכפות תמרים; אף שאין היד נוגעת ישירות בלולב ובערבות, אין בכך בעיה, שכן המחזיק עשוי מחומר הלולב עצמו והרי זה מין במינו שאינו חוצץ. ואולם בעמידה על גבי בהמה אין הדבר כן: זו חציצה גמורה והעבודה פסולה.
על גבי רגלי חברו: אף אם שניהם יחפים והוא עומד על רגלי חברו בשעת העבודה - פסול. אף כאן ניתן היה לחשוב שרגל אדם על גבי רגל אדם היא מין במינו ואינה חוצצת, אך אין הדבר כן, שהרי אין החבר עתיד להשאיר את רגלו תחת רגלי חברו לעולם, ולפיכך נחשב הדבר חציצה.
בכל המקרים הללו העבודה פסולה אף בדיעבד.
"קמץ בשמאל" - דעת בן בתירא:
המשנה ממשיכה ודנה בכהן שביצע את הקמיצה והוצאת הקומץ בידו השמאלית. עבודה במקדש חייבת להיעשות תמיד ביד ימין, ולפיכך הדבר פסול. אלא ש"בן בתירא אומר: יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין". לדעת בן בתירא, קמיצה בשמאל אינה תקפה, אך גם אינה פוסלת את הקרבן כולו, שכן זו פעולה שאין לה משמעות הלכתית כלל. הדבר דומה לחלק מן המנחה שנפל על הרצפה, שאינו פוסל את המנחה וניתן להחזירו אל הכלי; אף הוצאת הקומץ ביד שמאל כמוה כהוצאתו והנחתו על הרצפה.
ואולם עליו להחזיר את החלק שהוצא בשמאל אל תוך כלי השרת, שהרי צריך שיהיה במנחה השיעור המלא הנדרש, ורק לאחר מכן ניתנת לו הזדמנות שנייה לקמוץ כראוי בימין. בן בתירא סובר שאותה סברה עצמה תחול גם על שאר הפסולים שבמשנתנו: זר שעבד, או כהן שאינו לבוש בבגדיו הראויים - פעולתם חסרת משמעות הלכתית, וניתן לשוב ולעשות בשנית. בכל אותם מקרים אין הלכה כבן בתירא, אלא לפעולה יש משמעות הלכתית, וזר או כהן שעבד בשמאל פוסלים את הקרבן כולו ואין הזדמנות שנייה.
שיעור הקומץ:
חלקה האחרון של המשנה עוסק בכך שכשם שיש שיעור מדויק במנחה עצמה, כך יש שיעור מדויק בקומץ. במנחה עצמה השיעור הוא עישרון סולת - ארבעים ושלוש ביצים ומעט יותר (43.2), בערך גלון - ולוג שמן זית, שהוא כחצי ליטר. שני אלו מעורבים יחד, וזו המנחה. בנוסף, הקומץ חייב להיות בדיוק בכמות הנכונה: קמיצה גדולה מדי או קטנה מדי אינה מקיימת את החובה והמנחה נפסלת.
לפיכך אומרת המשנה: "קמץ ועלה בידו צרור, או גרגיר מלח, או קורט של לבונה - פסול". הכהן טובל את ידו במנחה כדי ליטול את שיעור הקומץ, ואם עלה בקומצו לא רק קמח ושמן אלא גם חלוק אבן, גביש מלח (שהרי נותנים מלח על המנחה קודם הקטרתה), או פירור לבונה - חסר לו שיעור הקומץ המלא. הלבונה מונחת על גבי המנחה קודם הקמיצה, ועל הכהן לדחוק את חתיכותיה הצידה, לקמוץ מן הקמח והשמן בלבד, ולאחר מכן לתת את הקומץ בכלי שרת ולהוסיף עליו את הלבונה. הקומץ חייב להיות מלא, ואם חסר בו מקצת השיעור - פסול.
בכל אותם מקרים הקרבן כולו פסול אף בדיעבד, "מפני שאמרו: הקומץ היתר והחסר פסול" - זו מסורת הקדומה למשנה. מהו קומץ יתר? "איזהו היתר? שקמצו מבורץ" - שהקומץ בולט מן הצדדים, יותר ממה שנכנס תחת שלוש האצבעות, ואף מבין האצבעות.
"ואיזהו החסר? שקמצו בראשי אצבעותיו" - מלבד החיסרון שהוזכר, שאין הקומץ כולו מן הסולת אלא מעורב בו צרור. הקמיצה נעשית בפשיטת האגודל והזרת ובכפיפת שלוש האצבעות האמצעיות. אם כופף את האצבעות עד שהפרק הרחוק ביותר, הסמוך לציפורן, מקופל אף הוא, נמצאות שלוש האצבעות צמודות באמצע, והחלל שנוצר אינו גדול דיו - שהרי לא ניתן לדחוק לתוכו את הזרת של יד שמאל. אין זה אופן הקמיצה הנכון.
"כיצד יעשה? יפשוט אצבעותיו על פס ידו" - מקפל את שלוש האצבעות האמצעיות על פני כל כף היד בלי לכופף כלל את הפרק הסמוך לציפורן, אלא משאירו ישר. באופן זה נוצר חלל שניתן לדחוק לתוכו את זרת יד שמאל, וזהו הנפח הנדרש. הקומץ בקצות האצבעות המכופפות פנימה אינו מגיע לשיעור המלא ונחשב חסר.
נעיר כאן בפרט מעשי: הוצאת הקומץ נעשית בדחיפת היד המקופלת בעלת שלוש האצבעות אל תוך הכלי שבו הסולת. מרקמה של הסולת דומה לחמאת בוטנים שמנונית, והיא נדחסת אל תוך החלל בלחיצת היד כלפי מטה בחוזקה. כך הוא ברוב המנחות, אך ישנן גם המחבת והמרחשת המטוגנות, והחלות והרקיקין האפויים, שהם כעין כיכרות לחם. כיצד קומצים מהם? קודם הקמיצה נעשית הפסיסה - פירורם לפירורים.
במקרה זה תוחב הכהן את ידו לקערה מלאה פירורים, בדומה למצה או ללחם דק כמצה הספרדית, ומטבע הדברים חלק מן הפירורים בולטים מבין האצבעות. על הכהן להשתמש באגודל ובזרת כדי להסיר את העודף, כך שהקומץ יהיה רק מה שנכנס תחת שלוש האצבעות. הגמרא מציינת שזו עבודה קשה לביצוע, אך זהו הסדר: דוחף את ידו המקופלת אל תוך הקערה שבה הפסיסין, מנער ומסיר את העודף באגודל ובזרת, והנשאר הוא הקומץ שיש בו השיעור המלא, והוא הניתן בכלי השרת לצורך העבודה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הפסולים שאינם תלויים במחשבת הכהן אלא באופן ביצוע העבודה: זר, אונן, טבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כיפורים, שלא רחוץ ידיים ורגליים, ערל, טמא, יושב, והעומד על גבי כלים, על גבי בהמה או על גבי רגלי חברו - שבכולם העבודה פסולה אף בדיעבד. עמדנו על מחלוקת בן בתירא בקומץ בשמאל, שלדעתו אין לפעולה זו משמעות הלכתית וניתן לחזור ולקמוץ בימין, ואין הלכה כמותו. לבסוף למדנו את דין הקומץ היתר והחסר, את אופן הקמיצה הנכון בפשיטת האצבעות על פס היד, ואת הפסיסה שקודמת לקמיצה במנחות האפויות והמטוגנות.