מנחות פרק א' משנה ד': כאשר המנחה פסולה אך אינה פיגול

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

המשנה שלפנינו ממשיכה בדיוק מן המקום שבו סיימנו במשנה הקודמת, ומבארת את צדו השני של המטבע: מה פירוש שלא קרב המתיר כמצוותו. כלומר, אף שהייתה לכהן מחשבת חוץ לזמנו באחת מארבע העבודות המהותיות, אין המנחה נעשית פיגול - והאוכלה אינו חייב כרת - משום שנתערב בהקרבה פסול נוסף.

ואלו שלא קרב המתיר כמצוותן:

מהן הדוגמאות? באיזה אופן נעשית ההקרבה שלא כשורה מלבד מחשבת חוץ לזמנו, ולפיכך הקרבן פסול בלבד ואינו פיגול?

"קמץ חוץ למקומו, ונתן בכלי והילך והקטיר חוץ לזמנו" - הכהן עושה את הקמיצה מתוך מחשבה שהאכילה תתרחש במקום שאינו ראוי, בין שהמזבח יאכל - הקומץ או הלבונה - ובין שהכהן יאכל את השיריים, מחוץ לעזרה. הרי זו מחשבת חוץ למקומו הפוסלת, ואין היא מחשבת חוץ לזמנו. לאחר מכן הוא עושה את שלוש העבודות הנוספות - נתינת הקומץ בכלי שרת, הולכתו למזבח והקטרתו - באחת מהן או בכולן, מתוך מחשבת חוץ לזמנו, שיאכל את הקרבן בזמן שאינו ראוי, למחרת. מאחר שלא הייתה כאן מחשבת חוץ לזמנו בלבד, אין זה פיגול.
"או שקמץ חוץ לזמנו, ונתן בכלי והילך והקטיר חוץ למקומו" - מחשבתו בשלב הראשון מארבעת השלבים היא שיאכל את הקרבן בזמן הפסול, ואילו בשלושת השלבים הבאים - נתינה בכלי, הולכה למזבח והקטרה - מחשבתו היא מחשבת המקום הפסול. שוב נתערב פסול נוסף, ולפיכך פסול ולא פיגול.
"או שקמץ ונתן בכלי והילך והקטיר חוץ למקומו" - עשה את כל השלבים, או חלקם, במחשבת חוץ למקומו בנוסף למחשבת חוץ לזמנו. אף כאן פסול בלבד ולא פיגול.

במנחת חוטא ובמנחת קנאות:

כפי שנתבאר במשנה הראשונה של הפרק, שתי מנחות אלו נפסלות במחשבת שלא לשמן - אם עשה הכהן אחת מארבע העבודות המהותיות מתוך מחשבה שהוא עושה אותה לשם סוג המנחה שאינו נכון, או לשם בעלים אחרים. ומכאן שלושה אופנים נוספים:

"קמצן שלא לשמן, ונתן בכלי והילך והקטיר חוץ לזמנן" - עשה את הקמיצה בכוונה לסוג הקרבן שאינו נכון או לבעלים שאינם נכונים, ואת שלושת השלבים האחרים - נתינה בכלי, הבאה למזבח והקטרה - מתוך מחשבת חוץ לזמנו. מאחר שנצטרפו שלא לשמן וחוץ לזמנו, אין זה כמצוותו, והרי זה פסול ולא פיגול.
"או שקמצן חוץ לזמנן, ונתן בכלי והילך והקטיר שלא לשמן" - מחשבתו בשעת הקמיצה הייתה חוץ לזמנו, מחשבת פיגול בכוח, אך את הנתינה בכלי, ההולכה למזבח וההקטרה עשה שלא לשמן, בכוונה לקרבן שאינו נכון. משנוסף פסול שני, שוב אין זה פיגול.
"או שקמצן ונתן בכלי והילך והקטיר שלא לשמן" - נוסף על מחשבת חוץ לזמנו, בכל אחד מארבעת השלבים חשב גם שהוא עושה זאת לשם סוג הקרבן שאינו נכון או לשם בעלים אחרים. וכל זה, כאמור, במנחת חוטא ובמנחת קנאות.

"זהו שלא קרב המתיר כמצוותו" - אלו הדוגמאות שבהן לא קרב המתיר, הוא הקומץ, כדרך שהוא צריך ליקרב, כלומר בלא פסולים נוספים מלבד מחשבת חוץ לזמנו. לפיכך הקרבן פסול בלבד ואינו פיגול, והאוכלו אינו חייב כרת.

צירוף מחשבת המקום ומחשבת הזמן:

מה הדין כאשר היו לכהן שתי מחשבות נפרדות, האחת על מקום שאינו ראוי והאחרת על זמן שאינו ראוי? בכל האופנים הללו התוצאה אחת:

"כזית בחוץ וכזית למחר" - מחשבה אחת לאכול כזית במקום שאינו ראוי, ומחשבה שנייה לאכול כזית אחר בזמן שאינו ראוי.
"כזית למחר וכזית בחוץ" - אף שהסדר הפוך: מחשבתו הראשונה חוץ לזמנו, ומחשבתו השנייה, לגבי כזית אחר, חוץ למקומו.
"כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר" - מחשב לאכול חצי זית במקום שאינו ראוי וחצי זית בזמן שאינו ראוי.
"כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ" - החצי הראשון בזמן שאינו ראוי, והחצי השני במקום שאינו ראוי.

בכל המקרים הללו - "פסול ואין בו כרת". פסול, משום שיש כאן לפחות כזית הנאכל שלא כדרכו; אך מאחר שאין זו מחשבת חוץ לזמנו טהורה, אין זה פיגול, והאוכלו אינו חייב כרת.

שיטת רבי יהודה:

בנקודה זו חולק רבי יהודה, כדרכו כבר במסכת זבחים, ונוקט בכלל של 'תפוס לשון ראשון' - הביטוי הראשון הוא התופס וקובע את המציאות. לפיכך המחשבה הראשונה היא המגדירה: אם מחשבתו הראשונה הייתה חוץ לזמנו, הרי זה פיגול; ואם מחשבתו הראשונה הייתה חוץ למקומו, הרי זה פסול. המחשבה השנייה שוב אינה משנה.

ובלשון המשנה: "אמר רבי יהודה, זה הכלל: אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום - פיגול וחייבין עליו כרת" - אם הדבר הראשון שחשב הוא הזמן שאינו ראוי, והמחשבה השנייה היא על המקום שאינו ראוי, אין השנייה משנה, והאוכלו נושא עונש כרת. "ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן - פסול ואין בו כרת" - שכן הקובע הוא המחשבה הראשונה ולא השנייה.

ראוי להבהיר כי מבחינה עקרונית מסכים רבי יהודה ליסוד של "קרב המתיר כמצוותו"; הוא סובר בנפרד שהמחשבה הראשונה היא הקובעת. מכאן הדוגמה המובאת בגמרא: אם הייתה לו מחשבה אחת הכוללת בעת ובעונה אחת גם חוץ לזמנו וגם חוץ למקומו - למשל, הכהן חושב בשעת הקמיצה שיאכל כזית מן המנחה במקום שאינו ראוי ובזמן שאינו ראוי כאחד - אין כאן מחשבה שקדמה לחברתה, אלא עירוב של שני דברים, ואף רבי יהודה יודה שבמקרה זה הרי זה פסול ולא פיגול.

"וחכמים אומרים: זה וזה פסול ואין בו כרת" - החכמים סוברים כתנא קמא, ואינם מקבלים את הכלל של תפוס לשון ראשון: אין נפקא מינה איזו מחשבה קדמה, ומשהיו שתי מחשבות - הרי זה פסול ואין בו כרת. אף שאין בדברי חכמים חידוש על פני דברי התנא קמא, המשנה מלמדת בכך שההלכה כמותם, שהם הרוב.

אכילה והקטרה אינן מצטרפות:

חלקה האחרון של המשנה עוסק בעניין שונה, והוא מקביל למשנה שכבר נשנתה במסכת זבחים. אם חשב באחת מארבע עבודות המנחה "לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית" - כלומר שיאכל חצי זית מן השיריים בזמן שאינו ראוי, ושיקטיר וישרוף חצי זית על גבי המזבח בזמן שאינו ראוי - אף שהיו כאן שתי מחשבות של זמן פסול, ואף ששני החצאים מצטרפים לכזית, עדיין "כשר". ומדוע? "שאין אכילה והקטרה מצטרפין" - המחשבה הפסולה שבאכילת הכהן והמחשבה הפסולה שבאכילת המזבח, היא ההקטרה, אינן מצטרפות לכזית הנדרש כשיעור.

נמצא שנדרש כזית שלם - בין שנאכל על ידי הכהן במקום או בזמן שאינם ראויים, ובין שהוקטר כזית שלם על גבי המזבח במקום או בזמן שאינם ראויים - כדי שייעשה הקרבן פסול; אך שני חצאי זיתים, האחד לאכילה והאחד להקטרה, אינם מצטרפים זה לזה.

המאמר המקורי

אות מנחות א:ד

כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. קָמַץ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנָּן, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנָּן, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין: How is the permitting factor not sacrificed in accordance with its mitzva? If one removed the handful with the intent to partake of the remainder or burn the handful or frankincense outside its designated area, or placed it in the vessel, conveyed it, and burned the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder beyond its designated time; or if one removed the handful with the intent to partake of the remainder or burn the handful or frankincense beyond its designated time, and placed it in the vessel, conveyed it, and burned the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder outside its designated area; or if one removed the handful and placed it in the vessel, and conveyed it, and burned the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder outside its designated area, that is the case of an offering whose permitting factor was not sacrificed in accordance with its mitzva. The meal offering of a sinner and the meal offering of jealousy brought by a sota that one removed their handful not for their sake and placed it in the vessel, conveyed it, and burned the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder or burn the handful beyond its designated time; or that one removed the handful with the intent to partake of the remainder or burn the handful beyond its designated time or placed it in the vessel, conveyed it, and burned the handful on the altar, not for their sake; or that one removed the handful, and placed it in the vessel, and conveyed it, and burned the handful on the altar, not for their sake, that is the case of an offering whose permitting factor was not sacrificed in accordance with its mitzva. If one performed one of these rites with the intent to partake of an olive-bulk outside its designated area and an olive-bulk the next day, or an olive-bulk the next day and an olive-bulk outside its designated area, or half an olive-bulk outside its designated area and half an olive-bulk the next day, or half an olive-bulk the next day and half an olive-bulk outside its designated area, the offering is unfit but there is no liability for karet. Rabbi Yehuda says that this is the principle: If the intent with regard to the time preceded the intent with regard to the area, the offering is piggul and one is liable to receive karet on account of it. If the intent with regard to the area preceded the intent with regard to the time, the offering is unfit but there is no liability for karet. And the Rabbis say: In both this case, where the intent with regard to time was first, and that case, where the intent with regard to area came first, the offering is unfit but there is no liability for karet. If one’s intent was to partake of half an olive-bulk of the remainder and to burn half an olive-bulk of it not at the appropriate time or not in the appropriate area, the offering is fit, because eating and burning do not join together.