מנחות פרק ז', משנה ב'. במשנה הקודמת החלנו לדון בלחמי התודה - ארבעת סוגי הלחמים המלווים את קרבן התודה. ישנם שני קרבנות נוספים שהלחמים הבאים עמם מהווים תת-קבוצה של ארבעת הסוגים הללו: בקרבן אחד באים שלושה מתוך הארבעה, ובקרבן אחר שניים בלבד. נעמוד עתה על שני קרבנות אלו ועל אופן חישוב מידותיהם.
קרבן המילואים:
קרבנות המילואים הוקרבו בשבעת ימי חנוכת המשכן במדבר, בעת חינוכם של אהרן ובניו לכהונה. אלו קרבנות מיוחדים, מאורע חד-פעמי בהיסטוריה, ועמם הובאו שלושה סוגי לחם - אותם שלושת סוגי לחם המצה הבאים עם קרבן התודה.
קרבן הנזיר:
פרשה נפרדת היא פרשת הנזיר - איש או אישה המקבלים על עצמם נזירות: להימנע ממוצרי הגפן, מלהיטמא בטומאת מת ומלגלח את שערם. בתום התקופה הם מביאים קרבנות ונעשים טהורים, ובכלל הקרבן באים שני סוגי לחמים מתוך אלו הבאים עם התודה - חלות המצה והרקיקין. שני סוגים אלו זהים למאפה תנור, שני סוגי מנחת הנדבה הנאפים בתנור.
משנתנו עוסקת במרכיבים ובמידות הקמח של לחמים אלו.
"המילואים היו בהן כמצה שבתודה":
במילואים הובאו שלושת סוגי לחם המצה הבאים עם קרבן התודה - חלות, רקיקין ורבוכה:
חלות - קמח הנילוש בשמן ונאפה.
רקיקין - קמח מעורב בשמן ונאפה, ולאחר האפייה נמשח בשמן.
רבוכה - העיסה נחלטת תחילה במים חמים, לאחר מכן נאפית ומטוגנת.
כשם ששלושת סוגי לחם המצה באים בלחמי התודה, כך הם באים אף במילואים.
"יש בו שתי ידות במצה שבתודה":
בקרבן הנזיר, המשלים את תקופת נזירותו, באים שניים בלבד מסוגי הלחמים הבאים עם התודה:
חלות - הכיכרות האפויות, כעין מצה ספרדית.
רקיקין - כעין מצה אשכנזית.
"ואין בו רבוכה" - אין קרבן חלוט בא עם קרבן הנזיר.
חשבון המידות:
בשלוש החלות המלוות את המילואים החשבון זהה לחשבון שלוש חלות המצה שבתודה: איפה אחת, שהיא במידות המדבר עשרה עשרונים, מתחלקת לשלושים חלות - עשר מכל סוג. לפי מידות ירושלים, שהיו גדולות במקצת, במקום שמונה עשרה קבין באיפה יש חמישה עשר קבין באיפה; וחמישה עשר קבין לשלושים חלות הם חצי קב לכל חלה, כפי שנתבאר קודם לכן.
בקרבנות הנזיר החשבון מורכב מעט יותר, שכן מדובר בשני שלישים מן המתכון, כלומר בשני שלישים מכמות הקמח הכוללת. במונחי קבין ירושלמיים: שני שלישים מחמישה עשר הם עשרה. וזו לשון המשנה: "עשרה קבין ירושלמיות", שהם שישה עשרונים ושני שלישים, ובהם נעשה המתכון לשני סוגי הלחמים הבאים עם הנזיר.
ביאור החשבון: להכנת לחמי התודה מקדישים איפה אחת, שהיא עשרה עשרונים, לשלושת סוגי לחם המצה. המכין שניים מתוך שלושה נוטל שני שלישים מעשרת העשרונים - שישה עשרונים ושני שלישים, דהיינו שלושה עשרונים ושליש לכל אחד משני הסוגים. המשנה מתייחסת אל שלושה ושליש כאל "שלושה ועוד", וכיוון שכאן הכמות כפולה - שישה ושני שלישים - הרי גם שארית השליש כפולה, כלומר "ועוד" פעמיים. מכאן הלשון "עדויין", כעין "עודים" בלשון רבים: שישה עשרונים ועוד פעמיים שני שלישים של עשרון, להכנת המתכון של הנזיר.
"ומכולן היה נוטל אחד מעשר תרומה":
מכל סוג של לחם - בין בארבעת לחמי התודה, בין בשלוש המצות של המילואים ובין בשני לחמי הנזיר - נוטלים אחד לתרומה, והכהן הוא האוכלו. שנאמר: "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'" - אחד מכל סוג כתרומה לה', כמתנה לבורא. וכשם שתרומה היא המנה המורמת וניתנת לכהן, כך גם תרומה זו מורמת וניתנת לכהן לאכילה.
המשנה דורשת את לשון הפסוק:
"אחד" - "שלא ייטול פרוס", דהיינו ככר שלמה אחת מכל סוג ולא ככר פרוסה. אף אם נשברה אחת הככרות לאחר שחיטת הבהמה, אין לתת את הפרוסה לכהן, אלא עליו לקבל ככר שלמה ומלאה.
"מכל קרבן" - "שכולה קרבנו שווה", שכל הסוגים שווים במעמדם, "ושלא ייטול מקרבן לחברו" - שאין נוטלים מסוג אחד במקום חברו.
לא ייתכן שיאמר הכהן: "רקיקין חביבים עלי, ואילו על החלות אני מוותר; תן לי שני רקיקין תחת אחד מכל סוג, וכל עשר החלות יישארו לך". אלא אחד מכל אחד מארבעת הסוגים, בשווה, ואין מחליפים סוג בחברו כך שהכהן יקבל אחד יתר מסוג זה ואחד חסר מסוג אחר.
ולבסוף נאמר: "לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה" - הכהן הזורק את הדם הוא הזוכה באותה חלה מכל סוג, ומכאן שהכהנים נוטלים אחת מכל סוג לאכילתם. אכילה זו דומה במקצת לתרומה: הכהנים אוכלים אותה בירושלים, הם ובני משפחותיהם וכל בני ביתם, אך לא הזרים.
ושאר הככרות - תשע הנותרות מכל סוג - הולכות לבעלים, לאדם שהביא את הקרבן, בין הנזיר המסיים את נזירותו ובין המביא קרבן תודה, והם אוכלים אותן עם בני משפחתם. אכילה זו היא כקדשים קלים: בתוך חומות ירושלים ובטהרה, אך היא מותרת לכל אדם, כהן וזר כאחד, לכל מי שהבעלים מזמנים לשולחנם - ובלבד שתיאכל בתוך מסגרת הזמן הקצובה לה.