משנה ב' בפרק תשיעי במסכת מנחות ממשיכה לדון בכלי המדידה ששימשו בבית המקדש למדידת נוזלים. פותחת המשנה וקובעת: "שבע מדות של לח היו במקדש" - שבעה גדלים שונים של כלי מדידה שימשו במקדש למדידת נוזלים.
מניין השבע מבוסס על מסורת שהיו דווקא שבעה גדלים שונים. מתוך כך מונה המשנה אף כלים שלא היו נחוצים עוד למעשה, אלא שהוצרכו כדי להשלים את מניין השבעה.
מידת ההין:
ההין הוא המידה הגדולה שבהן, והוא שווה שנים עשר לוגין - כשישה ליטרים בקירוב. מידה זו לא הייתה בשימוש בתקופת המשנה. בזמן המשכן השתמש בה משה רבנו ליצירת שמן המשחה, שבו נמשחו המשכן וכליו לחנוכתם. שמן זה שימש בדורות הבאים, בבית ראשון, למשיחת מלכי בית דוד, למשיחת הכהן הגדול ולמשיחת הכהן משוח מלחמה - אותו כהן המשמש עם היוצאים למלחמה. בזמן בית שני לא היה שמן המשחה קיים.
עשיית שמן המשחה הייתה אפוא אירוע חד פעמי, שכן קיים איסור מן התורה ליצור אותו מחדש. אף על פי כן, המסורת הייתה שכלי מדידה של הין היה קיים במקדש מאז, ומחמת המסורת של שבע מידות נמשך הדבר.
שבע המידות שבמשנה:
הין - שנים עשר לוגין.
חצי ההין - שישה לוגין.
שלישית ההין - ארבעה לוגין.
רביעית ההין - שלושה לוגין.
לוג שלם.
חצי הלוג.
רביעית הלוג.
למה שימשה כל אחת מן המידות הללו תמנה המשנה הבאה; הנקודה כאן היא עצם המניין - שבע מידות בסך הכול.
שיטת רבי אליעזר בן צדוק:
רבי אליעזר בן צדוק לא הייתה בידו מסורת זו, ולדבריו אין הכרח שיהיו שבעה גדלים נפרדים; אפשר להסתדר במידות מועטות בהרבה, ואף בכלי אחד בלבד. לפיכך הוא אומר: "שנתות היו בהין" - כלי מדידה אחד של הין היה שם, ובו סימונים המורים עד היכן למלאו לכל קרבן:
"עד כאן לפר" - הפר טעון חצי ההין יין ושמן.
"עד כאן לאיל" - האיל טעון שלישית ההין.
"עד כאן לכבש" - הכבש טעון רביעית ההין.
לדעת רב, כל שבע הכמויות המנויות במשנה היו מסומנות באותו כלי גדול אחד, בסימונים שונים. לדעת התוספות, רק מידות ההין ושבריו נמדדו על כלי ההין, ואילו מידות הלוג היו בכלי נפרד, שכן הלוג קטן בהרבה וקשה למדוד בדיוק כמות מועטה כזו בכלי גדול.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון סובר שאכן הייתה מסורת של שבע מידות, אלא שלדעתו לא היה הין במקדש כלל, משום שלא היה בו שימוש, ולפיכך יש להוסיף מידה שביעית אחרת במקומו. לשון המשנה: "לא היה שם הין, וכי מה היה הין משמש?" - שאלה רטורית: אין קרבן ואין מנחה הטעונים מידת הין שלמה.
"אלא מדה יתירה של לוג ומחצה היתה שם, שבה היה מודד למנחת כהן גדול" - בכלי זה מדדו את השמן למנחת החביתין של הכהן הגדול. מנחה זו טעונה שלושה לוגין, אך היא נעשית מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, וכלשון המשנה: "לוג ומחצה בבוקר ולוג ומחצה בין הערביים". לפיכך היה שם כלי מדידה בגודל לוג ומחצה.
להלכה:
שיטת רבי שמעון קשה מעט להבנה, שכן הגמרא אומרת בסופו של דבר ששנים עשר החלות של מנחת החביתין - לכל אחת מהן חלק שמן נפרד משלה, רביעית לוג לכל חלה. אמנם שש חלות יחד עולות ללוג ומחצה, אך מאחר שהמדידה נעשית לכל חלה בפני עצמה, קשה להבין מדוע נדרשה מידה של לוג ומחצה. מכל מקום, זו הייתה שיטתו של רבי שמעון.
ההלכה נפסקה כדעת תנא קמא: שבע מידות של לח היו במקדש, ואחת מהן היא ההין.