מנחות פרק ז', משנה א'. מכאן ואילך עוברת המשנה לעסוק בכלי המדידה שבבית המקדש ובפרטיהם הטכניים. במשנה שלפנינו מדובר בכלי המדידה עצמם: "שתי מדות של יבש היו במקדש" - למדידת היבש, דהיינו למדידת הסולת, היו שני גדלים של כלים: העישרון וחצי העישרון. העישרון הוא הכלי העיקרי, ולצידו קיים חצי העישרון. במשנה הבאה נעסוק במדידת הנוזלים, לשמן וכיוצא בו.
עישרון, כפי שהוזכר כמה פעמים, פירושו עשירית - עשירית האיפה, שהיא 43.2 ביצים. ניתן לדמות זאת לנפח של גלון בקירוב. זו כמות הסולת הנכנסת לכל מנחה ומנחה. מידת חצי העישרון שימשה לחביתי כהן גדול בלבד, כפי שיתבאר להלן - עניין מיוחד וחד פעמי, בעוד שכל שאר המנחות נמדדו במידת העישרון.
שיטת רבי מאיר - שלוש מדות:
לדעת תנא קמא, מידת העישרון היא הכלי שכאשר ממלאים אותו עד שפתו ומוחקים את פניו, מתקבל בדיוק עישרון אחד. רבי מאיר אומר שהיו שם שלושה כלי מדידה: עישרון, עישרון, וחצי עישרון.
כיצד ייתכנו שתי מדות של עישרון?
הרעיון הוא שבמדידת דברים קיימות שתי אפשרויות: מדידה בכלי מחוק, או מדידה בכלי גדוש. ודאי שמידת העישרון, שהיא 43.2 ביצים, מחייבת בדיוק 43.2 ביצים של סולת. אולם לדעת רבי מאיר ראוי, מבחינת המראה החזותי ומטעמים שניתן לכנותם פסיכולוגיים, שכלי המדידה יהיה גדוש ובולט מעל השפה, וכך למדים שיש לעשות. לפיכך, כלי מדידת העישרון הרגיל מכיל בפועל פחות מעישרון מלא, שכן היתרה החסרה משלימה את עצמה בגודש שמעל שפת הכלי - וכך צריך הדבר להיראות. בסופו של דבר מתקבלת הכמות הנכונה של נפח, וזהו הכלי הרגיל שבו משתמשים.
לצידו קיים עישרון נוסף, כלי מדידה גדול יותר, שאם ימלאוהו במים יחזיק עישרון מלא, כלומר נפחו הוא עישרון מדויק. כלי זה נועד לשימוש ספציפי - עשיית חביתי כהן גדול. שם נוטלים את כל העישרון שהוא מביא ומחלקים אותו לשני חצאים, ולפיכך אין הדבר יכול להיות גדוש ובולט מעל השפה, שמא יישפך על הרצפה. נמצא, שלדעת רבי מאיר העישרון ששימש לכל המנחות היה קטן במקצת מן העישרון שלדעת תנא קמא, שהרי רבי מאיר מצריך גודש למעלה, ותנא קמא סובר שאין צורך בכך.
"עשרון מה היה משמש?":
המשנה מוסיפה ומבארת: "שבו היה מודד לכל המנחות" - זהו כלי המדידה ששימש לכל המנחות כולן. וממשיכה: "לא היה מודד לא בשל שלשה לפר ולא בשל שנים לאיל, אלא מודד עשרונות". כוונת הדברים למנחת נסכים: המנחה המלווה את הקרבן משתנה לפי הבהמה.
פר: מנחתו שלושה עשרונות.
איל: מנחתו שני עשרונות.
המשנה מלמדת שלא היה במקדש כלי מדידה בנפח שלושה עשרונות או בנפח שני עשרונות, אלא כלי של עישרון אחד בלבד, ובו מדדו פעמיים או שלוש פעמים כדי להגיע לכמות הסולת הנדרשת למנחה המתאימה לאותן בהמות.
"וחצי עשרון מה היה משמש?":
"שבו היה מודד חביתי כהן גדול, מחצה בבוקר ומחצה בין הערביים" - חצי העישרון שימש למדידת חביתי כהן גדול: מחצית בבוקר ומחצית בין הערביים. ויש לזכור את הנאמר בפרק ד' משנה ה': "חביתי כהן גדול לא היו באות חצאין" - אין הכהן הגדול יכול להביא חצי עישרון של סולת, אלא חייב להביא כמות שלמה, עישרון שלם; אלא שהעלאתה על המזבח נעשית בשני חצאים.
מחלוקת הראשונים באופן החלוקה:
הראב"ד ורוב הראשונים: נעשות שתי אצוות - שש חלות בבוקר ושש אחר הצהריים, סך הכל שתים עשרה. לפי זה, נוטלים את כל העישרון של הסולת, מחלקים אותו לשני חצאי עישרון, ובחצי האחד מבשלים בבוקר ובחצי השני אופים אחר הצהריים.
הרמב"ם: עושים שתים עשרה חלות, וחציה של כל אחת מהן עולה בבוקר וחציה אחר הצהריים. לפי דרכו זו, חלוקת הסולת לשני חצאי כלים היא חלק מסדר העשייה: עושים שש חלות בכל חצי, ולאחר מכן חותכים כל אחת משתים עשרה החלות לשניים, ומעלים חצי בבוקר וחצי אחר הצהריים. שיטה זו נראית מורכבת יותר לאור לשון המשנה, ורוב הראשונים אינם לומדים כך.
הברטנורא: לומד כשיטת הרמב"ם, שאכן משתמשים בשני חצאי המידות כדי לעשות את הכמות המלאה של חביתי הכהן הגדול.
לסיכום: במשנה זו למדנו על שתי מדות היבש שהיו במקדש - העישרון וחצי העישרון; על שיטת רבי מאיר שהיו שם שלוש מדות, ועל ההבחנה שבין כלי מחוק לכלי גדוש; על כך שהעישרון שימש לכל המנחות, ואף למנחות הפר והאיל מדדו בו פעמיים או שלוש פעמים; ועל חצי העישרון ששימש לחביתי כהן גדול, מחצה בבוקר ומחצה בין הערביים, ובמחלוקת הראשונים באופן חלוקתם.
במשנה הבאה נעסוק במדות הלח - כלי המדידה לשמן ולנוזלים שבמקדש.