אנו פותחים כעת את הלימוד, ואבקש להקדיש את הזמן להאזנה להקדמה הממסגרת את כלל הנושאים שלפנינו. אנו קופצים ישר אל המים העמוקים עם המשנה הראשונה, המתמקדת כבר בפסול של מחשבת הכהן בשעת העבודה - כאשר הקרבן שהיה בדעתו אינו הקרבן הנכון. משנה זו מקבילה מאוד למשנה הראשונה במסכת זבחים.
ארבע עבודות הדם בזבחים:
בזבחים, קרבנות מן החי, ישנן ארבע עבודות דם מהותיות, שהן הצעדים העיקריים המעכבים. אם חושב הכהן מחשבות פסולות מסוימות בשעת עשייתן, עלול הדבר לפסול את הקרבן כולו:
שחיטה - שחיטת הבהמה.
קבלה - קבלת הדם היוצא מן הבהמה.
הולכה - הבאת הדם שהתקבל בכלי השרת אל המזבח.
זריקה - נתינת אותו דם על המזבח.
ארבעה שלבים מקבילים חלים במנחה. במקום הוצאת הדם - הקמיצה.
הקמיצה:
הקמיצה היא הוצאת מלוא הקומץ, חופן, מן המנחה. המנחה עצמה היא שילוב של סולת ושמן, ומרקמה כמרקם חמאת בוטנים - לא גבשושית אלא חלקה ושמנונית. זו בערך התחושה שלה.
הכהן תוחב כביכול את ידו לתוך המנחה, ואופן בניית היד הוא שהוא כופף את שלוש האצבעות האמצעיות: האצבע המורה, האצבע האמצעית והקמיצה. בעברית לאצבעות שמות משלהן:
גודל - הבוהן.
אצבע - האצבע המצביעה או המורה.
אמה - האצבע האמצעית.
קמיצה - האצבע הרביעית, כלשון הקמיצה שלנו כאן.
זרת - האצבע הקטנה.
הוא מקפל אפוא את שלוש האצבעות האמצעיות, וכופף אותן עד המקום המרוחק ביותר שהן מגיעות אליו על כף היד. בעברית מודרנית נקרא חלק זה 'כף היד', אך במשנה ובגמרא הוא מכונה הפס (פ"א וסמ"ך). הוא מושיט את שלוש אצבעותיו ככל שהן יכולות ללכת, כלומר אינו מכופף את הפרק המרוחק ביותר אלא את הפרק השני בלבד; האצבעות נשארות ישרות בפרק האחרון ומשתרעות על הפס ככל שהן יכולות.
המנסה זאת בידיו, בשלוש האצבעות האמצעיות בלבד, יראה כי נוצר חלל מתחת לאותן שלוש אצבעות. נפח החלל הוא בגודל כזה שאם עושים זאת ביד ימין - וזו אמנם עבודת יד ימין - ניתן לתחוב לתוך הכיס הקטן שנוצר את זרת יד שמאל בצמידות. כיס זה הוא המקום שאליו יגיע הקומץ בסופו של דבר. הכהן דוחף את ידו, כנועץ אותה, לתוך תערובת הסולת והשמן, ונדחסת שם כמות של קומץ סולת. זהו השלב הראשון, הוצאת אותו חלק, כנגד השחיטה והוצאת הדם.
ארבע העבודות במנחה:
קמיצה - הוצאת הקומץ, כנגד השחיטה.
נתינה בכלי - נתינת הקומץ לכלי שרת נפרד ומקודש, כנגד קבלת הדם היוצא מן הבהמה.
הולכה - הבאת כלי השרת שבו החלק הקרב שיעלה על המזבח, הקומץ, וכן הלבונה המופרשת הצידה, אם יש לבונה כברוב המנחות.
הקטרה - שריפת הקומץ, ובדרך כלל גם הלבונה, על המזבח, כנגד זריקת הדם.
אלו הן ארבע העבודות המהותיות של המנחה, ואם חושב הכהן מחשבה שאינה נכונה בשעה שהוא עושה אותן, עלול הדבר לפסול את הקרבן כולו.
שינוי קודש ושינוי בעלים:
הנושא הראשון של המשנה שלנו הוא שלא לשמה, כלומר שהכהן מתכוון לסוג הלא נכון של מנחה. זה נקרא שינוי קודש - במחשבתו החליף מסוג אחד לסוג אחר. אם הוא מביא, למשל, מנחת מרחשת, ומכוון שתהיה זו מנחת מחבת, סוג אחר של מנחה, זהו שלא לשמה ועלול לגרום לבעיות. המשנה אינה מזכירה זאת, אך שינוי בעלים - מחשבה על האדם הלא נכון - הוא בעיה זהה לחלוטין: אם הוא מביא את מנחתו של ראובן וחושב שהיא של שמעון.
כיצד יודעים מה עלה במחשבתו?
רוב הפוסקים, ובהם הרמב"ם, לומדים שזו מעין מדיניות של יושר, ועל מה שעובר בראשו עליו להתוודות איכשהו. רש"י לומד, וכן התוספות במספר מקומות, שאין מדובר במחשבה בלבד אלא בהצהרה בעל פה: הוא אומר "אני עכשיו עושה מחבת", ובאמת זו מרחשת, או "אני עושה של שמעון", ובאמת זו של ראובן. באמירה בעל פה נוצרת הבעיה שלפנינו.
דין המנחות שנקמצו שלא לשמן:
המשנה קובעת שאם עשה הכהן את קמיצת המנחה שלא לשמה, כשהיה בדעתו סוג קרבן לא נכון או אדם לא נכון, אין הדבר פוסל בהכרח את הקרבן. הוא עדיין כשר: המנחה קרבה, הקומץ נשרף, ושאר המנחה נאכל על ידי הכהן כבנסיבות רגילות. אלא שהאדם שקיבל על עצמו חובה להביא את אותה מנחה יצטרך להביא מנחה נוספת, שכן אין הוא מקבל על כך זכות.
במילים אחרות, אם נדר נדר ואמר "הרי עלי מרחשת", יצטרך להביא מנחה חדשה. וכן אם מוטלת עליו חובה: נניח שאכל קדשים בטומאה, וחייב בקרבן עולה ויורד, ואין ידו משגת להביא חטאת רגילה או אפילו עופות, ולפיכך הוא מביא מנחת חוטא, שהיא מנחת סולת. אם בשעת הקמיצה חושב הכהן, במקום מנחת חוטא, שהוא עושה מנחת קנאות או כיוצא בה, הריהו גורם שהקרבן ייעשה פסול.
אף שהמשנה מתמקדת בקמיצה, בהוצאת הקומץ, אותו דין נוהג בכל אחת מארבע העבודות, כפי שתאמר המשנה בהמשך: בקמיצה, בנתינה בכלי, בהולכה למזבח ובהקטרה על המזבח. אם מתכוון לסוג הקרבן הלא נכון, או לאדם הלא נכון, עולה אותה בעיה עצמה - הקרבן נשאר כשר, אך הבעלים אינם יוצאים בו ידי חובתם.
לשון המשנה:
"כל המנחות שנקמצו שלא לשמן" - כל סוגי המנחות שפירטנו בהקדמה, שעשה בהן הכהן קמיצה כשבמחשבתו הקרבן הלא נכון.
"כשרות" - הקרבן נשאר כשר.
"אלא שלא עלו לבעלים משום חובה" - אין הן מקיימות את חובתו של מביא הקרבן, ואם נדר נדר רשמי עליו להביא מנחה חדשה.
"חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות" - שתי אלו יוצאות מן הכלל.
מנחת חוטא ומנחת קנאות:
מנחת חוטא - קרבנו של אדם שנכשל באחד משלושת סוגי הטעויות המנויים בויקרא ה', שקרבנן עולה ויורד. משאין ידו משגת להביא בהמה או עופות, הוא מביא מנחת סולת.
מנחת קנאות - היא מנחת הסוטה, מנחתה של האישה החשודה. הבעל עשה קינוי, מלשון קנאות, כלומר התרה באשתו באופן רשמי שלא תתייחד עם גבר פלוני, והיא עשתה זאת בכל זאת, ומעתה היא נאסרת עליו עד שיתבררו הדברים בשתיית המים המרים. כחלק מן התהליך מובאת גם מנחה, היא מנחת הקנאות.
בשתי מנחות אלו, אם עשה הכהן את הקמיצה שלא לשמה, וכן בשלוש העבודות הנוספות, אין הקרבן כשר כלל. יש להתחיל מחדש: אותה מנחה תישרף שלא על המזבח, והתהליך מתחיל מבראשית.
יסוד הדבר הוא בחיבור לקרבן חטאת. נלמד שקרבן חטאת צריך להיעשות לשמה, ואם לא נעשה לשמה הוא פסול אף בדיעבד. מנחת חוטא מחוברת לחטאת בגזירה שווה "חטא" "חטא", ומנחת קנאות אף לה גזירה שווה "עוון" "עוון" המחברת אותה לשם. משום כך, מנחות אלו נפסלות במחשבת שלא לשמן אפילו בדיעבד.
ממשיכה המשנה: "מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן, נתן בכלי, והילך, והקטיר שלא לשמן" - בקרבנות החוטאים הללו, אם נעשתה אחת מארבע העבודות במחשבה פסולה, בין בקרבן הלא נכון ובין באדם הלא נכון, הקרבן פסול לגמרי:
"שקמצן" - הקמיצה נעשתה שלא לשמן.
"נתן בכלי" - הקמיצה נעשתה לשמה לקרבן הנכון, אך נתינת הקומץ לתוך כלי השרת המקודש נעשתה בקרבן הלא נכון או באדם הלא נכון.
"והילך" - השלב השלישי, הבאתו למזבח, נעשה בקרבן הלא נכון או באדם הלא נכון.
"והקטיר" - הנחתו על המזבח לשריפה נעשתה שלא לשמן או באדם הלא נכון.
אותו דין נוהג גם "לשמן ושלא לשמן" וגם "שלא לשמן ולשמן" - כאשר יש לכהן שתי מחשבות, האחת בקרבן הנכון והאחת בקרבן הלא נכון. בכל תערובת כזו, בין בשינוי סוג הקרבן ובין בשינוי הבעלים, המנחות פסולות לגמרי.
מהי קמיצה "לשמה ושלא לשמה"? זהו "לשם מנחת חוטא ולשם מנחת נדבה": הכהן מכוון בקמיצה, או בנתינה בכלי או בהילוך או בהקטרה, גם למנחת חוטא וגם למנחת נדבה בעת ובעונה אחת. אין הדבר מועיל, שכן החלק של מנחת נדבה היה לא נכון.
ומהי "שלא לשמה ולשמה", שתחילה מתכוון לקרבן הלא נכון ואחר כך עובר לקרבן הנכון? זהו "לשם מנחת נדבה ולשם מנחת חוטא": תחילה הוא חושב על הקרבן הלא נכון, על מנחת נדבה שהיא קרבן וולונטרי, ואחר כך מתקן ואומר שזה עבור הקרבן הנכון, מנחת חוטא. אף זה אינו מועיל: מרגע שהיתה לו מחשבה לא נכונה בדעתו, הקרבן נפסל לחלוטין.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על ארבע עבודות הדם בזבחים ועל ארבע העבודות המקבילות במנחה - קמיצה, נתינה בכלי, הולכה והקטרה - ועל אופן עשיית הקמיצה בשלוש האצבעות האמצעיות. למדנו כי מחשבת שינוי קודש או שינוי בעלים באחת מארבע העבודות אינה פוסלת את המנחה, אלא שאין הבעלים יוצאים בה ידי חובתם וחייבים להביא מנחה אחרת. מכלל זה יוצאות מנחת חוטא ומנחת קנאות, הנלמדות בגזירה שווה מן החטאת, שבהן מחשבת שלא לשמן פוסלת את הקרבן לגמרי - ואף תערובת של מחשבה נכונה ומחשבה שאינה נכונה, בכל סדר שהוא, פוסלת אותן.