אנו פותחים בפרק השלושה עשר והאחרון של מסכת מנחות, במשנה א'. נושא הפרק הוא נדרים: אדם הנוטל על עצמו נדר, התחייבות אישית להביא דבר מה לבית המקדש, אלא שקיימת אי-ודאות בטיב הנדר שנדר.
אי-הוודאות עשויה להתעורר באחת משתי דרכים:
הנודר ניסח את דבריו בלשון מעורפלת, ואף הוא עצמו אינו יודע למה בדיוק התכוון.
הנודר ידע היטב למה התכוון בשעת הנדר, אלא שלאחר מכן שכח את פרטי התחייבותו.
בכל המקרים הללו מדובר בהתחייבויות מרצון - אין אדם מצווה לנדור. אך משנדר, נוצר לו כביכול חיוב נוסף, מעין "מצווה שש מאות וארבע עשרה": מעתה מוטל עליו חיוב מן התורה לקיים את שאמר. מכאן הצורך להבין מה עליו לעשות כדי לצאת ידי חובתו.
כלל ההכרעה בשני המקרים:
בנדר מעורפל: עליו להביא דבר העומד בשני תנאים, שהם למעשה שני צדדיו של אותו מטבע: ראשית, שיתאים למילים שהוציא מפיו, שהרי נדר תמיד מצריך התחייבות מילולית פורמלית; ושנית, שיהיה סביר לומר שלכך התכוון - כלומר שיוכל לומר "אכן, לא כיוונתי לדבר מסוים, אך יכולתי להתכוון לזה". די במידה המזערית העומדת בתנאים אלו.
בנדר שנשכח: עליו להביא את הכמות הנדרשת כדי להיות בטוח בוודאות גמורה שקיים את חובתו, ולא יותר מכך. שיעור זה משתנה בהתאם למה שהוא עצמו מעיד שהיה אפשרי בדעתו באותה שעה.
המקרים שבמשנה:
"הרי עליי עישרון" - אדם המתחייב להביא עישרון של סולת. מכיוון שהמתכונת הבסיסית של מנחה היא עישרון אחד, אומרת המשנה: "יביא אחד" - יביא עישרון אחד של סולת במסגרת מנחה אחת ויצא ידי חובתו, שהרי לְמה עוד יכול היה להתכוון.
"עשרונים" - התחייב בלשון רבים, ולא היה בדעתו מספר מסוים. הלשון "עשרונים" מורה על ריבוי, ויכולה לכלול שניים, שלושה ואף יותר. מכיוון שמספר העשרונים במנחה הוא תמיד מספר שלם, ולשון רבים אינה יכולה להתפרש כאחד, ואילו שניים הוא המספר המסתבר שאליו יכול היה לכוון - "יביא שניים" ויצא ידי חובתו.
"פירשתי, ואיני יודע מה פירשתי" - הנודר מעיד כי בשעה שהתחייב להביא עשרונים היה בדעתו מספר מסוים, אלא שאינו זוכר מהו. במקרה זה "יביא שישים עישרון". כפי שלמדנו בפרק הקודם, המנחה הגדולה ביותר האפשרית היא בת שישים עשרונים של סולת; מאחר שלמעלה מזה ודאי לא כיוון, יביא שישים ובכך יצא ידי חובתו בוודאות.
ראוי לציין כי מאחר שהתחייבותו נסובה על כמות הסולת ולא על מספר המנחות, הרשות בידו לקיימה באחת משתי דרכים: להביא שישים מנחות נפרדות של עישרון אחד כל אחת, או להביא מנחה גדולה אחת של שישים עשרונים. ייתכן שנצטרך לסייג זאת במקצת במשנה הבאה, אך הנקודה היא שההתחייבות אינה על שישים מנחות אלא על שישים עשרונים של סולת.
"הרי עליי מנחה" - כאן אין הדיון בכמות אלא באיכות, שהרי המנחה הרגילה היא עישרון אחד. חמש הן מנחות הנדבה שאדם יכול להביא:
מנחת הסולת - קמח פשוט שאינו אפוי.
מנחת מחבת ומנחת מרחשת - הנעשות על גבי כלי.
מנחת חלות ומנחת רקיקין - הנאפות בתנור.
מכיוון שאמר "מנחה" סתם ולא פירש מאיזה סוג, "יביא איזו שירצה" - כל אחת מחמש המנחות. הרכיבים בכולן הם למעשה זהים: עישרון קמח, ובדרך כלל מעט שמן ולבונה עליו, ולפיכך כל אחת מהן מקיימת את לשון נדרו.
רב יהודה חולק ואומר: "יביא מנחת הסולת" - דווקא את מנחת הסולת הבלתי אפויה, הקמח הגולמי, שהיא המיוחדת שבמנחות ועומדת בפני עצמה. טעם הדבר: כאשר הפסוק נוקט את המילה "מנחה" סתם, בלי לוואי ובלי תיאור - לא מנחת מחבת ולא מנחת מרחשת - כוונתו דווקא למנחת הסולת.
שכן נאמר בויקרא (פרק ב', פסוק א'): "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו" - הרי שהמנחה הסתמית שבתורה היא מנחת הסולת. לפיכך, האומר "הרי עליי מנחה" - חזקה שכיוון למשמעות שבה נוקט הפסוק, ועליו להביא מנחת סולת פשוטה.
אולם אין הלכה כרב יהודה אלא כתנא קמא: האומר "הרי עליי מנחה" - רשאי להביא איזה שירצה מחמשת סוגי מנחות הנדבה.