אנו עוסקים במסכת מנחות, פרק שמיני, משנה א. הפרק עוסק בסולת, בשמן וביין המשמשים למנחות. וכך שנינו: "כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן" - כל המנחות, בין מנחות ציבור ובין מנחות יחיד, כשרות לבוא מסולת שמקורה בארץ ישראל או מחוצה לה, בין מתבואת השנה הנוכחית (חדש) ובין מתבואת השנה שעברה (ישן). לכלל זה ישנן הסתייגויות אחדות בעניין החדש, ובהן נדון להלן.
שני יוצאים מן הכלל:
ממשיכה המשנה: "חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ". שני קרבנות יוצאים מכלל זה:
העומר: מנחת שעורים הקרבה ביום השני של פסח (ועוד נעסוק בה בהרחבה בהמשך), הבאה מיבול השעורים החדש.
שתי הלחם: שני כיכרות מקמח חיטים, הבאים מיבול החיטים החדש.
שניהם, על פי מקראות מפורשים, באים דווקא מתבואת השנה הנוכחית - שעורים בעומר וחיטים בשתי הלחם - ודווקא מתבואה שגדלה בארץ ישראל.
מה מתיר העומר ומה מתירות שתי הלחם:
הבאת העומר בתחילת פסח היא המתירה את אכילת דגן השנה החדשה לאדם. שתי הלחם אף הן באות להתיר את דגן השנה החדשה - אך למזבח. נמצא שהמנחות הקרבות בין פסח לשבועות עדיין באות מדגן השנה שעברה, מן הישן, ולא מן החדש.
פסק הרמב"ם:
בעומר: חובה להשתמש בתבואת השעורים של השנה הנוכחית, והמשתמש בתבואה שאינה של שנה זו אינו יוצא כלל - שהרי המקראות מפורשים, וזו עצם עניינו של העומר.
בשתי הלחם: בדיעבד, אם אין חיטים חדשות בנמצא והביא מחיטי השנה שעברה - יצא.
"וכולן אינן באין אלא מן המובחר":
לכתחילה צריכים כל הקרבנות, בין של ציבור בין של יחיד, לבוא ממרכיבים משובחים ביותר - חיטים מדרגה ראשונה. ומהי התבואה המובחרת?
"מכמס ומזוניחה אלפא לסולת" - שני מקומות אלו הם המשובחים ביותר להפקת הסולת, הקמח הדק. 'אלפא' - על שם האות הראשונה באלפבית היווני, כלומר דרגה ראשונה, המובחר שבמובחר.
"שנייה להם חפריים בבקעה" - הדרגה השנייה במעלה, ואף היא לכתחילה. ראוי לציין כי ישנם שני מקומות הנקראים חפריים, ואין הכוונה אלא לזה שבבקעה. זהו המקור המועדף כאשר אין אפשרות להשיג תבואה ממכמס ומזוניחה.
"כל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאין":
תבואה מכל מקום כשרה בדיעבד, אלא שהמקומות הנזכרים הם המקורות לכתחילה. וכאשר נאמר שכל הארצות כשרות, הכוונה אף לחוץ לארץ - ניתן להביא תבואה שגדלה מחוץ לארץ ישראל. אלא שיש לזכור כי חז"ל גזרו טומאה על ארץ העמים, ואין להשתמש במרכיבים טמאים לצורך הקרבנות.
על כרחנו, אפוא, מדובר בתבואה שהובאה מחוץ לארץ במצב שבו טרם הוכשרה לקבל טומאה. גרעיני שעורה גולמיים שמעולם לא נרטבו - ואף אין רצוי שיירטבו, שמא יעלו עובש - טהורים לחלוטין אף כשהם מונחים בחוץ לארץ. אפילו מונח עליהם עכבר מת, נותרים הם בטהרתם, שכן אין הטומאה חלה על אוכלין אלא לאחר שהוכשרו לקבלה על ידי רטיבות.
זוהי הסיטואציה גם בענייננו: מדובר בחיטים שמעולם לא נרטבו ולא הוכשרו לקבל טומאה, ולפיכך כשרות הן אף כשבאו מחוץ לארץ. אך אם כבר בא עליהן הכשר והחלו להיות ראויות לקבל טומאה, יש להניח שהכול טמא, שהרי אדמת חוץ לארץ עצמה טמאה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי כל קרבנות הציבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לה, מן החדש ומן הישן, למעט העומר ושתי הלחם הבאים דווקא מן החדש ומן הארץ; עמדנו על תפקידם של העומר ושל שתי הלחם בהתרת הדגן החדש לאדם ולמזבח, על פסק הרמב"ם בדיעבד, על דין 'מן המובחר' והמקומות המשובחים לסולת, ועל תנאי הטהרה המאפשרים הבאת תבואה מחוץ לארץ.